עשר בשביל שתתעשר

בפרשתנו מסופר על יעקב אבינו שנדר נדר, שאם הקב"ה ישמור עליו וילווה אותו, ייתן לו ביגוד ואוכל, מכל רכוש שיהיה לו הוא יפריש מעשר לה'. כותב הגר"א זצ"ל באגרתו: "ולמען ה', תפריש חומש מנכסיך כאשר ציוויתיך ולא תפחות, כי בפחות מזה עוברים כל רגע על כמה לאווים ועשין ושקול כאילו כפר בתורה הקדושה". תראו מה הגר"א אומר, שאם אדם נותן פחות מעשרים אחוז מהכנסותיו לצדקה, כאילו הוא כופר בכל התורה כולה! ההלכה לא נפסקה כמו הגר"א, אבל תראו איך הרב מתבטא.
ולמה נחשב כאילו כפר בכל התורה? כי האדם לא מאמין שהקב"ה יברך אותו ויחזיר לו פי כמה וכמה ממה שהוא נתן, הוא לא מאמין שמהצדקה לא נהיים עניים. הפוך, כל נכסיו של האדם מתברכים בזכות הצדקה!
וכותב רבי חיים מוולוז'ין שמי שמקפיד לתת מעשר, מובטח לו שלא יינזק ממונו. הוא נותן מעשר ממה שהוא מרוויח, לדוגמה המשכורת שלו עשרים אלף, עשרה אחוז מזה, דהיינו אלפיים שקל, הוא תורם לבית כנסת, תורם לבית התבשיל שמאכיל רעבים. ומי שנותן חומש, דהיינו עשרים אחוז, מבטיח לו הרב שהוא יהיה עשיר, לא היום, לא מחר, אבל הוא יהיה עשיר, הוא יפרנס אחרים, זה מובטח לו! שום דבר לא ייהרס לו בבית, לא ילך לו הגיר של המנוע באוטו, לא ייפול ויישבר שום כוס וצלחת בבית.
ועיקר המעלה של מצוות הצדקה הוא מתי שלאדם אין. יש לו חנות פלאפל שהייתה מכניסה ארבעים אלף רווח בחודש, ועכשיו משפצים את הכביש ליד החנות שלו, וההכנסה ירדה ביותר מחצי. אומר הבן איש חי הקדוש שעכשיו אדם נמדד: האם הוא אומר, זהו, עכשיו אני מפסיק עם התרומות עד שיהיה לי, או שהפוך, הוא ממשיך עם הצדקה שהיה נותן ואפילו נותן יותר.
אני זוכר שהייתי אברך צעיר, לפעמים לא היה לי אוכל לקנות לשבת, מה הייתי מרוויח, כמה גרושים, וחשבתי שאולי אני אפסיק עם הצדקה. אבל אז חשבתי לעצמי: בשביל מה אני אברך? בשביל מה אני לומד תורה ומתפלל להקב"ה? הרי התורה מבטיחה שמי שרואה שנכסיו מתמעטים ירבה בצדקה, הפך ההיגיון שלנו. אבל כך הקב"ה מבטיח לנו, שמי שייתן עכשיו את החומש או המעשר הוא יראה איך הוא מרוויח. וזה מבחן האמונה, מבחן קשה, אבל מי שיעמוד בו יראה ברכה עד בלי די.