עשר בשביל שתתעשר

בפרשתנו מסופר על יעקב אבינו שנדר נדר: "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". אם הקב"ה ישמור עליו וילווה אותו ויתן לו לחם ובגד, הוא מתחייב שהאבן שישן עליה תשמש מזבח לה', ומכל רכוש שיהיה לו יפריש מעשר.

כותב הגר"א זצ"ל באגרתו בעניין מצוות המעשר: "ולמען ה', תפריש חומש מנכסיך כאשר ציוויתיך ולא תפחות, כי בפחות מזה עוברים כל רגע על כמה לאווים ועשין, ושקול כאילו כפר בתורה הקדושה". תראו איך הרב מתבטא. ההלכה אמנם לא נפסקה כדבריו, אבל למה נחשב הדבר כאילו כפר בכל התורה? כי אותו אדם אינו מאמין שהקב"ה יברך אותו ויחזיר לו פי כמה וכמה ממה שנתן, אינו מאמין שמן הצדקה אין נעשים עניים, אלא להפך, כל נכסיו של אדם מתברכים בזכות הצדקה.

וכותב רבי יהודה החסיד: "והלבשת העניים קודמת לכתיבת ספר תורה, ולא כהמון העם אשר חושבים שמצוות כתיבת ספר תורה אין מעלה גדולה ממנה". אדם שנפטר אביו או שנפטרה אמו, אנחנו רואים שכולם עושים הכנסת ספר תורה לעילוי נשמתם, ואומר רבי יהודה החסיד שלתת כסף לעניים שאין להם בגדים, המעלה שלו גדולה יותר.

וכותב רבי חיים מוולוז'ין שמי שמקפיד לתת מעשר מובטח לו שלא יינזק ממונו. הוא נותן עשירית ממה שהוא מרוויח, תורם לבית כנסת, תורם לכולל, תורם לישיבה, תורם לבית התבשיל שמאכיל רעבים. ומי שנותן חומש, מבטיח לו הרב שיהיה עשיר, לא היום ולא מחר, אבל בסופו של דבר יהיה עשיר ויפרנס אחרים.

ועיקר המעלה של מצוות הצדקה היא דווקא כשלאדם אין. אומר הבן איש חי הקדוש שאז נמדד האדם, אם ימשיך לתת את המעשר ואת החומש, או שיאמר: זהו, עכשיו אני מפסיק עם התרומות עד שיהיה לי. אני זוכר שכשהייתי אברך צעיר, לפעמים לא היה לי במה לקנות לשבת, וחשבתי אולי אפסיק עם הצדקה. ואז חשבתי לעצמי: בשביל מה אני אברך, בשביל מה אני לומד תורה ומתפלל להקב"ה? הרי התורה מבטיחה שמי שרואה שנכסיו מתמעטים ירבה בצדקה, היפך ההיגיון שלנו. אבל כך הקב"ה מבטיח, שמי שיתן עכשיו את החומש או את המעשר יראה איך הוא מרוויח. וזה מבחן האמונה, מבחן קשה, אבל מי שיעמוד בו יראה ברכה עד בלי די.