פרשת כי תצא — "לא תוכל להתעלם": אחריותנו כלפי האבדה של הזולת

פרשת כי תצא עשירה במצוות רבות הנוגעות ליחסים שבין אדם לחברו. אחת המצוות המאלפות שבה היא מצוות השבת אבדה. התורה מצווה שכאשר אדם רואה את אבדת חברו — בהמה שתעתה או חפץ שאבד — עליו להשיבו לבעליו. בתוך הציווי הזה מסתתר אחד הביטויים המוסריים החזקים בתורה: "לא תוכל להתעלם".

איסור ההתעלמות

במבט ראשון ניתן היה לחשוב שדי לצוות על האדם להשיב את האבדה. אך התורה מוסיפה ומדגישה את הצד השלילי: "לא תוכל להתעלם". כלומר, התורה אינה מסתפקת בכך שתעשה את המעשה החיובי, אלא אוסרת עליך את הפעולה הפסיבית של עצימת עיניים. אדם הרואה אבדה ובוחר "לא לראות", להמשיך בדרכו כאילו לא ראה דבר — עובר על איסור.

זהו חידוש מוסרי עצום. בדרך כלל אנו נוטים לחשוב שכל עוד לא עשינו מעשה רע, איננו אשמים. אך התורה מלמדת שגם אי-עשייה היא בחירה, וגם ההתעלמות היא מעשה. כשאני רואה צורך ובוחר להתעלם, אינני ניטרלי — אני נושא באחריות.

הפיתוי לעצום עיניים

מדוע התורה צריכה לאסור במפורש על ההתעלמות? משום שזהו הפיתוי הטבעי שלנו. כשאנו רואים בעיה שאינה שלנו, קל מאוד לומר לעצמנו: "זה לא ענייני", "מישהו אחר יטפל בזה", "אין לי זמן", "אני לא רוצה להסתבך". ההתעלמות נוחה. היא חוסכת מאמץ, זמן ואי-נעימות. דווקא משום שזהו הנתיב הקל, התורה מציבה לפנינו מחסום: "לא תוכל להתעלם".

שימו לב ללשון: לא "אל תתעלם" אלא "לא תוכל להתעלם". כאילו אומרת התורה: אם אתה אדם בעל לב, אינך אמור להיות מסוגל להתעלם. הראייה של צרת הזולת אמורה לזעזע אותך, להניע אותך, לא לתת לך מנוחה עד שתפעל. המצווה מבקשת לחנך אותנו לרגישות שבה ההתעלמות פשוט אינה אפשרית.

מהאבדה אל האדם

אף שהמצווה מדברת על חפץ או בהמה שאבדו, הרוח שבה רחבה בהרבה. אם התורה דורשת מאיתנו שלא להתעלם מחפץ אבוד של הזולת, על אחת כמה וכמה שאסור לנו להתעלם מן האדם עצמו כשהוא במצוקה. אדם שאיבד את דרכו, אדם השרוי בצער, שכן שזקוק לעזרה, חבר שנמצא במשבר — כל אלה הם "אבדות" הזועקות להשבה. "לא תוכל להתעלם" הופך לעיקרון חיים: ראה את הזולת, אל תעצום עיניים, אל תעבור הלאה.

יש כאן גם מסר על אחריות הדדית. החברה היהודית בנויה על כך שכל אחד אחראי לחברו. כשאנו מסרבים להתעלם, אנו טווים רשת של ערבות הדדית שבה אף אחד אינו נופל לבדו. כל אבדה שמושבת, כל אדם שמורם, מחזק את המארג כולו.

הלקח לחיינו

פרשת כי תצא קוראת לנו לחיות עם עיניים פקוחות. בעולם שבו קל כל כך להתעלם, לחלוף על פני קשיים של אחרים ולהתעסק רק בענייננו, התורה מציבה דרישה ברורה: ראה, והיענה. כשאתה נתקל בצורך — בחפץ אבוד, באדם נזקק, בהזדמנות לעשות טוב — אל תאמר לעצמך שזה לא עניינך.

ההפנמה של "לא תוכל להתעלם" משנה את האופן שבו אנו עוברים בעולם. במקום ללכת עם ראש מורכן ועיניים עצומות, נלמד להרים את המבט, לשים לב לסובב אותנו ולפעול. כל פעם שנבחר שלא להתעלם, נקיים מצווה ונבנה עולם רגיש וטוב יותר. זו אולי המתנה הגדולה של הפרשה: ההבנה שאכפתיות אינה רגש בלבד, אלא חובה מעשית.