פרשת ואתחנן — כוחה של תפילה

פרשת ואתחנן היא מן הפרשיות העשירות והמרכזיות בספר דברים. היא נפתחת בתפילתו הנרגשת של משה רבנו להיכנס לארץ ישראל, ובתוכה שוכנים אבני היסוד של האמונה: עשרת הדיברות הנשנות, פרשת ״שמע ישראל״, ואזהרות חוזרות על אהבת ה׳ ושמירת המצוות. הקו המחבר את כל אלה הוא כוחה של התפילה, עומק אהבת ה׳ וקבלת עול מלכות שמים מתוך שמחה.

דבר תורה ראשון: תפילה שלא נענתה — ובכל זאת פעלה

פסוק: ״וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר״ (דברים ג׳).

מקור: רש״י מביא שמניין ״ואתחנן״ בגימטריה תקט״ו — משה התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות כנגד הגזירה. וחז״ל בספרי דרשו ״ואתחנן״ מלשון מתנת חינם: אף שהצדיקים יש בידם מעשים טובים, אין הם תולים בקשתם בזכותם אלא מבקשים מן הקדוש ברוך הוא מתנת חינם.

לקח: תפילתו של משה לא נענתה — ה׳ השיב לו ״רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה״. ואף על פי כן שב והתחנן. מכאן שאדם אינו מתפלל רק כדי לקבל תשובה חיובית מיד; עצם התפילה מרוממת את המתפלל ומקרבת אותו אל בוראו. לעיתים התשובה היא ״לא״ — וגם היא תשובה, הבאה מאהבת אב לבנו. התפילה עצמה היא הישג רוחני, גם כשהבקשה אינה מתמלאת.

דבר תורה שני: שמע ישראל — קבלת עול מלכות שמים

פסוק: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ (דברים ו׳).

מקור: חז״ל במסכת ברכות קבעו פסוק זה כיסוד מצוות קריאת שמע פעמיים בכל יום, ערב ובוקר. רש״י מבאר: ״ה׳ שהוא אלוקינו עתה ולא אלוקי האומות — הוא עתיד להיות ה׳ אחד״, כשיכירו כל באי עולם במלכותו, שנאמר ״ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״.

לקח: מיד אחר ההצהרה על ייחוד ה׳ באה מצוות האהבה: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ״. אהבת ה׳ אינה רגש בלבד אלא מחייבת מסירות מוחלטת:

• בכל לבבך — בשני יצריך, יצר הטוב ויצר הרע.
• ובכל נפשך — אפילו הוא נוטל את נפשך.
• ובכל מאודך — בכל ממונך, ויש שדרשו ״בכל מידה ומידה שהוא מודד לך״.

הייחוד היומי בקריאת שמע הוא הצהרת האמונה המלווה את היהודי מבוקר עד ערב, ומעצבת את כל מעשיו.

דבר תורה שלישי: ״ונשמרתם מאוד לנפשותיכם״

פסוק: ״וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם״ (דברים ד׳).

מקור: הפשט נאמר בהקשר של שמירת האמונה מפני עבודה זרה — ״כי לא ראיתם כל תמונה״. אך חז״ל למדו מכאן גם את חובת שמירת הגוף והבריאות, והרמב״ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פרק י״א) מנה זאת כמצווה גמורה לסלק מרשותו כל מכשול וסכנת נפשות.

לקח: התורה מלמדת שהגוף פיקדון מאת ה׳, ואנו מצווים לשומרו. שמירת הנפש — הרוחנית מפני זרות המחשבה, והגשמית מפני הסכנה — היא ביטוי לכך שהחיים עצמם הם שליחות ואינם קניין האדם לאבדם.

עוד מיסודות הפרשה

• עשרת הדיברות: נשנים בפרשה, ובנוסח ״שמור״ (בעוד שביתרו ״זכור״) — ״זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו״.
• מצוות תפילין ומזוזה: ״וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ... וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ״ — מן הפרשה הראשונה של שמע.
• והגדת לבנך: ״וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ״ — חובת חינוך הבנים בתורה ובאמונה.

מדוע רצה משה כל כך להיכנס לארץ

שאלו המפרשים: וכי לאכול מפירותיה ביקש משה? אלא ביאר רש״י שמשה נכסף לקיים את המצוות התלויות בארץ, שלא היה יכול לקיימן במדבר. גדול הנביאים, שדיבר עם ה׳ פנים אל פנים, השתוקק לקיים מצווה מעשית אחת נוספת — מכאן עומק אהבת המצוות. וזו גם נחמתנו: מי שאינו זוכה לקיים מצווה, עצם רצונו וגעגועו נחשבים לו כמעשה, ״חישב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה — מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה״.

אזהרה מן השכחה

הפרשה חוזרת ומזהירה: ״הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ״ (דברים ד׳). הזיכרון של מעמד הר סיני והנסים אינו מובן מאליו; יש לחזק אותו בכל דור. השכחה הרוחנית מסוכנת מן השכחה השכלית — לכן ״והודעתם לבניך ולבני בניך״, שהמסורת עוברת בשרשרת חיה מדור לדור.

נחמה ואהבה — שבת נחמו

פרשת ואתחנן נקראת תמיד ב״שבת נחמו״, השבת שלאחר תשעה באב, ובה מתחילות שבע הפטרות הנחמה — ״נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי״. אין זה מקרה: לאחר האבל על החורבן, מזכירה התורה שדרך התפילה, האהבה והדבקות בה׳ — הנחמה והגאולה בוא יבואו. השבירה של תשעה באב מתרפאת בהתחדשות האמונה.

למעשה

נצל את מסרי הפרשה להוסיף כוונה בקריאת שמע פעמיים ביום, ולהתבונן ברגע קצר לפני התפילה שאתה עומד לפני מלך מלכי המלכים. גם כשנדמה שהתפילה אינה נענית — אל תרפה; כמשה, שב והתחנן, כי עצם העמידה לפני ה׳ מרוממת.

סיכום

פרשת ואתחנן היא פרשת האמונה והתפילה. ממשה רבנו, שהתחנן תקט״ו תפילות, אנו לומדים שלעולם אין מתייאשים מן התפילה. ומ״שמע ישראל״ אנו לומדים שבכל יום מחדש אנו מקבלים עול מלכות שמים ואוהבים את ה׳ בכל לבבנו, בכל נפשנו ובכל מאודנו — וזהו הכוח שמנחם ומגאל.