נשמה יתרה — אורחת שבאה בכל ערב שבת

אמרו רבותינו (ביצה טז): "נשמה יתרה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה ממנו". בכל ערב שבת מתווספת בנו נפש רחבה ומאירה, ובמוצאי שבת היא שבה למקומה. מהי אותה נשמה, וכיצד נחוש בה?

רחבות הלב

ביאר רש"י: נשמה יתרה — רוחב לבב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרווחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו. בימי החול לב האדם צר וטרוד; דאגות הפרנסה לוחצות, והדעת מפוזרת. אך בשבת ניתנת לו רוחב — לבו פנוי, נפשו שלווה, והוא מסוגל לקבל עונג ושמחה בלא שתקוץ נפשו.

ויש שביארו שהנשמה היתרה היא תוספת של קדושה ושל הבנה. דברים שאדם אינו מסוגל לקלוט בימי החול, מאירים לו בשבת. על כן ראוי לנצל את היום לתורה ולמחשבה רוחנית, שהרי הכלי פתוח יותר לקבל.

הריח שבמוצאי שבת

במוצאי שבת, כשהנשמה היתרה מסתלקת, חלשה הנפש ועצובה על אובדן המתנה. על כן תיקנו לברך על הבשמים בהבדלה — להשיב את הנפש בריח הטוב. הבשמים הם נחמה קטנה על פרידת הנשמה היתרה, ומעין סגולה להקל על המעבר מן הקודש אל החול.

נמצא שכל השבת היא ביקור של אורחת עליונה בתוכנו. ראוי אפוא לכבד אורחת זו — לקבלה בשמחה בכניסת השבת, להעניק לה עונג כל היום, וללוותה בכבוד בצאתה. וכל המרבה בעונג שבת, מרבה את אחיזת הנשמה היתרה בו, וזוכה שאורהּ ילווה אותו גם אל תוך ימי המעשה.