הרחקה מן הכעס: "כָּל הַכּוֹעֵס — כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה"

חז"ל הפליגו בגנות הכעס: "כָּל הַכּוֹעֵס — כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה" (שבת קה ע"ב), ו"כָּל הַכּוֹעֵס — חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ" (פסחים סו ע"ב). הכעס מאבד את שיקול הדעת ופוגע בכל הסובבים.

דרך האמצע

הרמב"ם (הלכות דעות ב) מורה שבמידת הכעס יש להרחיק עד הקצה: "יַרְחִיק אָדָם עַצְמוֹ מִן הַכַּעַס עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר", כלומר להתרגל שלא לכעוס כלל, גם על דבר שראוי לכעוס עליו — ואם צריך "להראות" כעס לחינוך, יראה כעס חיצוני בלבד בעוד פנימיותו שלווה.

הדרך המעשית: לעצור רגע לפני התגובה, לנשום, ולזכור ש"הכל בידי שמים". מי שמאמין שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם נגזר מלמעלה — מתרכך כעסו.

הלקח: כעס שובר ואינו בונה. תרגול הסבלנות והנחת — "אַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעֹס" (אבות ב) — הוא מן היסודות של אדם שלם, של שלום בית ושל קרבת ה'.