"וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל" — הגאולה הבאה ברחמים

בסיום תפילת שחרית, מדי יום, אנו אומרים את קדושת ״ובא לציון״, הפותחת בפסוק: ״וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם ה׳״ (ישעיהו נט, כ). פסוק זה, החותם את היום בבשורת הגאולה, נושא בקרבו יסוד עמוק: מי הם הזכאים לגאולה, וכיצד היא באה. אין זה פסוק חתימה שגרתי, אלא הצהרת אמונה יומיומית על תקוות הגאולה ועל התנאי לה. נעמיק בפירושו ובמשמעותו לחיינו.

הגואל בא — לשבי פשע

הנביא מדגיש שהגואל בא ״לְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב״ — לאותם השבים בתשובה מפשעיהם. דרשו חז״ל (שבת קלט.; יומא פו:) שהגאולה תלויה בתשובה: הגואל אינו בא אל כל אדם באשר הוא, אלא אל השבים אל ה׳. יסוד זה מהדהד את דברי הרמב״ם (הלכות תשובה ז, ה): ״אין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין״. התשובה אינה רק תנאי אלא המפתח שבידינו לפתוח את שערי הגאולה.

גאולה ברחמים

הכינוי ״הגאולה הבאה ברחמים״ מבוסס על ההבחנה בין שתי דרכים אפשריות לגאולה. הגאולה יכולה לבוא בדין וייסורים קשים (״חבלי משיח״), או ברחמים ובנחת. כאשר ישראל שבים בתשובה ומתקנים מעשיהם, הם זוכים שהגאולה תבוא ברחמים, בדרך של אורה ושמחה ולא בדרך של צער. התפילה ״ובא לציון גואל״ היא בקשה שהגאולה תבוא בדרך הטובה, ולא רק שתבוא.

הקשר של הקדושה שבתפילה

קדושת ״ובא לציון״ בנויה משילוב של פסוקי גאולה עם קדושה (״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״) ותרגומה. חז״ל (סוטה מט.) קבעו שקדושה זו, ״קדושה דסידרא״, היא מן הדברים שהעולם עומד עליהם, משום שהיא כוללת תלמוד תורה (תרגום הפסוקים) וקידוש השם ברבים. שילוב הגאולה עם הקדושה מלמד שהגאולה השלמה היא גילוי מלא של קדושת ה׳ בעולם, וכי לימוד התורה עצמו הוא נדבך בבניין הגאולה.

וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם ה׳ (ישעיהו נט, כ)

שלושה יסודות בפסוק

• ציון — לב הגאולה: הגאולה מתמקדת בציון ובירושלים, מקום השראת השכינה. הגאולה אינה רק שחרור לאומי אלא חזרת השכינה למקומה, ובניין המקדש מחדש.
• התשובה כתנאי: ״לשבי פשע״ — התשובה היא המפתח. ככל שנרבה בתשובה, כן נקרב את הגאולה ונזכה שתבוא ברחמים.
• ״נאם ה׳״ — הבטחה מפי הגבורה: הגאולה אינה תקווה בעלמא אלא הבטחה נצחית שיצאה מפי ה׳, ולא תיכזב לעולם.

תשובה שבכל יום

אמירת הפסוק שלוש פעמים בשבוע בקריאת התורה, ומדי יום בסיום התפילה, מזכירה לנו שהתשובה אינה עבודה של ימים נוראים בלבד. בכל יום יש מקום לשוב מעט, לתקן פרט אחד, להתקרב צעד אחד. הרמב״ם מלמד שהתשובה יכולה להיות בכל עת ובכל שעה, וכל שיבה קטנה מצטרפת לחשבון הגדול של קירוב הגאולה.

גאולת הפרט וגאולת הכלל

אף שהפסוק מדבר בגאולת ישראל כולם, למדו בעלי המוסר שיש בו גם מסר לגאולת היחיד. כל אדם נתון ב״גלות״ פרטית — של מידות רעות, של הרגלים, של ריחוק מן הבורא. ה״גואל״ הבא לציון בא גם אל כל נפש פנימית, ״לשבי פשע״ שבתוך כל אחד. כשם שגאולת הכלל תלויה בתשובה, כך גאולת הנפש הפרטית מתחילה בהחלטה לשוב. וכשם שהובטח שסוף ישראל להיגאל, כך מובטח לכל יהודי שאין ייאוש בעולם כלל, ובכוחו לשוב תמיד אל שורשו הטהור.

ברית התשובה שלא תופר

הפסוק חותם ״נאם ה׳״, וממשיך מיד: ״וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם... רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ״ (ישעיהו נט, כא). מכאן שיש ברית נצחית בין ה׳ לישראל, שהתורה לא תמוש מפי זרעם לעולם. גם בעומק הגלות, ניצוץ התורה והרוח שמור בכל יהודי, והוא הערובה לגאולה השלמה.

מדוע דווקא בסיום התפילה

קדושת ״ובא לציון״ נאמרת לאחר סיום עיקר התפילה, ויש בכך כוונה מיוחדת. לאחר שעמד אדם לפני קונו בתפילת שמונה עשרה ובתחנונים, הוא יוצא אל עסקי היום. חתימת התפילה בבשורת הגאולה והתשובה מלווה אותו אל שגרת החולין ומזכירה לו שהתפילה אינה מסתיימת בפתח בית הכנסת. עוד אמרו שהאומר קדושה דסידרא בכוונה, ״מובטח לו שהוא בן העולם הבא״, שכן הוא מקדש שם שמים גם לאחר שכלה מעמד התפילה הרשמי. כך נעשית הגאולה חלק מן היום־יום, ולא רק משאלה שבתפילה.

הלקח המעשי

בכל יום, כשאנו אומרים ״ובא לציון גואל״, אנו מבטאים אמונה איתנה בגאולה ומזכירים לעצמנו את המפתח שבידינו — התשובה. הגאולה ברחמים אינה תלויה במעשים גדולים וחריגים, אלא בשיבה מתמדת ואמיתית אל ה׳, כל אחד לפי מדרגתו. נבחר נקודה אחת קטנה לתיקון, נתחזק בתשובה יומיומית ופשוטה, ובכך נהיה בכלל ״שבי פשע ביעקב״ — ונזכה שיתקיים בנו ״ובא לציון גואל״ במהרה ברחמים.