החזרת חוב שנשמט — מצוות הלווה ורוח חסידות

גם כשחוב נשמט בשנה השביעית, אין משמעות הדבר שהלווה פטור לחלוטין מבחינה מוסרית. ההלכה מתייחסת באופן מיוחד ללווה הרוצה לפרוע את חובו לאחר השמיטה, ויש בכך מעלה גדולה.

הלווה רשאי ומשובח להחזיר

אף שהשמיטה ביטלה את זכות התביעה של המלווה, הלווה רשאי להחזיר את הכסף מרצונו הטוב. חכמים שיבחו את העושה כן, וראו בכך מידת חסידות. שכן אף שמן הדין נפטר, הרי מבחינה מוסרית נטל ממון מחברו.

כיצד נוהג המלווה בקבלת התשלום

• כשהלווה בא לפרוע, ראוי שהמלווה יאמר תחילה "משמט אני".
• אם לאחר מכן אומר הלווה שברצונו לפרוע בכל זאת — רשאי המלווה לקבל.
• אין למלווה לדרוש או לתבוע, אלא רק לקבל מרצון הלווה.
• יש בכך קיום המצווה מצד המלווה וחסידות מצד הלווה.

אמירת "משמט אני"

עיקר מצוות המלווה בשמיטת כספים מתקיים באמירת "משמט אני" כשהלווה בא לפרוע. בכך מבטא המלווה שהוא מקיים את ציווי התורה לשמוט. רק לאחר אמירה זו, אם הלווה מתעקש לתת, יכול המלווה לקבל.

מתי אמירה זו רלוונטית

אמירת "משמט אני" שייכת כאשר אין למלווה פרוזבול על אותו חוב. כאשר נכתב פרוזבול, החוב לא נשמט כלל, ולכן אין צורך באמירה זו, והמלווה גובה כרגיל. לכן יש להבחין היטב בין חוב שיש עליו פרוזבול לבין חוב שאין עליו.

החינוך שבדבר

בדין זה מתגלה עומק מצוות השמיטה: המלווה מתחנך לוותר ולומר "משמט אני" בלב שלם, והלווה מתחנך להכרת הטוב ולהחזיר מרצונו. כך מתקיימת המצווה לא רק בצד המשפטי אלא גם בתיקון המידות.

אדם המסופק כיצד לנהוג כשמובא לו תשלום על חוב ישן, או שאינו יודע אם יש עליו פרוזבול, ראוי שישאל קודם לכן.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.