הדלקת נר נשמה — מקורה, זמנה וטעמיה

מן המנהגים המפורסמים לזכר הנפטרים היא הדלקת נר נשמה — נר הדולק כל היממה ביום היארצייט, ובימי יזכור, ובשבעה. מנהג זה מושרש בעם ישראל, ויש לו טעמים נכבדים בדברי רבותינו, אף שאין הוא חיוב גמור מן הדין.

מקור המנהג וטעמיו

יסוד המנהג נסמך על הפסוק "נר ה' נשמת אדם" — הנשמה נמשלה לנר. נמצא שהדלקת הנר היא רמז וביטוי לנשמת הנפטר, ויש בה כעין כבוד והארה לנשמתו. עוד טעמו רבותינו שיש בהדלקת הנר תועלת לנשמה, לפי שהאור משמח ומיטיב, והנשמה נהנית מן הזיכרון והכבוד שעושים לה. כן יש שקשרו את האור ללימוד התורה, שנמשלה אף היא לאור, כמו שנאמר "כי נר מצווה ותורה אור".

זמני ההדלקה

• ביום היארצייט — מדליקים נר הדולק כל היממה, ויש המדליקים מבעוד יום בערב היארצייט.
• בימי יזכור — נוהגים להדליק נר נשמה בערב היום שאומרים בו יזכור.
• בימי השבעה — בבית האבל מדליקים נר הדולק כל שבעת הימים, ויש שנהגו כל השלושים.

נר היארצייט ביום טוב ובשבת

כשחל היארצייט בשבת או ביום טוב, יש לדקדק בזמן ההדלקה. אין להדליק נר נשמה חדש בשבת עצמה, שהרי הבערה אסורה בשבת. לכן מדליקים את נר הנשמה מערב שבת מבעוד יום. ביום טוב, שמותר להעביר אש מאש קיימת, יש מקום להקל יותר, אך גם בזה יש פרטים, ואין להדליק אלא מאש שהוכנה מערב יום טוב. בכל אופן של ספק יש לשאול רב כיצד לנהוג.

היכן ראוי להדליק

יש הנוהגים להדליק את נר הנשמה בבית הכנסת, מקום של קדושה ותפילה, ויש המדליקים בבית. שני המנהגים יש להם על מה שיסמוכו. הדלקה בבית הכנסת מעלה שהנר עומד במקום שמתקדש בו שם שמים ברבים; והדלקה בבית מעלה שבני המשפחה רואים את הנר ומתעוררים בזיכרון ובמעשים טובים. ראוי לכוון בהדלקה לעילוי נשמת הנפטר.

עיקר העניין — לא הנר אלא המעשים

חשוב להדגיש שהנר עצמו הוא סמל וזיכרון, ועיקר עילוי הנשמה תלוי במעשי הבן — בלימוד התורה, בצדקה, בקדיש ובקידוש השם. הנר מעורר את הלב, אך אין הוא תכלית בפני עצמה. מי שמדליק נר ושוכח את העיקר — הצדקה והתורה — הפסיד את לב העניין. ולכן ראוי לקשור את הדלקת הנר עם קבלה ממשית של מעשה טוב לזכר הנפטר.

מנהג נר הנשמה הוא מן הדברים שהלב נמשך אחריהם, ויש בו נחמה לחיים וכבוד למתים. ובלבד שייעשה כדין, בלי חילול שבת ויום טוב, ומתוך כוונה זכה.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.