מעלת "אמן יהא שמיה רבא": כוחה של עניית הקדיש

מעטים הדברים שחז״ל ייחסו להם כוח כה עצום כמו עניית ״אמן יהא שמיה רבא מברך״ שבקדיש. אמירה קצרה, שכולה הכרזה על גדולת שם ה׳, זכתה לשבחים מופלגים בגמרא ובראשונים, ובכוחה — כך מלמדים חז״ל — לפעול ישועות גדולות ולבטל גזרות קשות. מדובר בהזדמנות הנקרית לכל יהודי עשרות פעמים ביום, ורבים אינם מודעים לעוצמתה.

מקור השבח

אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו — קורעין לו גזר דינו (שבת קיט ע״ב).

ובמסכת ברכות (ג ע״א) מובא שהקב״ה מנענע ראשו, כביכול, ואומר: ״אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, ואוי לו לאב שהגלה את בניו״. ובמדרש נאמר שכל העולם כולו מתמלא ברכה כשעונים ״יהא שמיה רבא״. עוד אמרו: ״בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך, הקב״ה מנענע בראשו״. מדובר אפוא בקידוש שם שמים ברבים במדרגה עליונה.

פירוש המילים

ה״אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא״ הוא בארמית, ומשמעו: ״יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים״. יש בזה קבלת מלכות שמים והכרזה על נצחיות שם ה׳. הראשונים ביארו שזוהי הכרזה על ייחוד השם ועל התגלות מלכותו בעולם, וכעין ״ה׳ אחד ושמו אחד״ (זכריה יד). על גודל העניין העמידו חכמים שהעונה כן ״מובטח לו שהוא בן העולם הבא״.

למה דווקא בארמית

הראשונים עמדו על כך שהקדיש נאמר בלשון ארמית ולא בלשון הקודש. יש שביארו שנתקן כך משום שהיה שגור בפי כל העם בזמן חז״ל, כדי שהכול יבינו ויכוונו. ויש שהוסיפו שהוא נאמר בלשון תרגום כדי שגם מלאכי השרת, שאינם נזקקים ללשון ארמית, לא יקנאו בישראל המקדשים שם שמים בלשון שאין הם מבינים — עדות למעלת ישראל המקדשים את השם דווקא בשפתם הפשוטה.

״בכל כוחו״ — כוונה, לא צעקה

הביטוי ״בכל כוחו״ התפרש על ידי רוב הראשונים ובעל הטור ובשולחן ערוך שהעיקר הוא בכל כוונתו (אורח חיים סימן נו). אין הכוונה לצעוק בקול פרוע ומפריע, אלא לומר במלוא הריכוז וההתלהבות הפנימית. יש שהגביהו מעט את הקול כביטוי לכוונה, ובלבד שלא יבלבל את הציבור. תוספות והרא״ש כתבו שיכוון בכל כוח מחשבתו, ולא ייחפז לענות בלב ריק.

הלכות עיקריות

• עונים ״אמן יהא שמיה רבא״ עד ״לעלם ולעלמי עלמיא״, ויש נוהגים לענות עד ״יתברך״ (שו״ע נו, ג).
• יש להשתדל לענות עם הציבור ובכוונה, ולהפסיק אפילו באמצע לימוד או פסוקי דזמרה כדי לענות, לפי הכללים שבשולחן ערוך (סימן סו).
• אין לענות תוך כדי הליכה או עיסוק אחר המסיח את הדעת; העניין הוא ריכוז מלא ברגע קדוש זה.
• נזהרים שלא לחתוך את התיבות, ולומר ברצף ״יהא שמיה רבא מברך״ בלא הפסק באמצע, כדי שלא לשנות את המשמעות.
• גם המתפלל ביחיד עונה אמן על קדיש ששומע, וחייב לכוון בעניית ״יהא שמיה רבא״ יותר מכל אמן אחר.
• המהלך ברחוב ושומע קדיש חייב לעצור ולענות, ואף בתוך פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע מפסיקים לענות במקומות המותרים (שולחן ערוך אורח חיים סו, ג).

עניית אמן בכלל

מעלת עניית ״יהא שמיה רבא״ היא שיא שבסולם עניית האמנים, אך כל עניית אמן יקרה. אמרו חז״ל: ״גדול העונה אמן יותר מן המברך״ (ברכות נג ע״ב), ו״כל העונה אמן בכל כוחו — פותחין לו שערי גן עדן״ (שבת קיט ע״ב). המילה ״אמן״ עולה כמניין ״ה׳ מלך״ בגימטרייה, ויש בה קבלת אמונה — לשון ״אמת ואמונה״. הזהירו הפוסקים שלא לענות ״אמן חטופה״ (בחיפזון), ״אמן קטופה״ (חסרה) או ״אמן יתומה״ (בלא ששמע את הברכה), אלא אמן שלמה ומיושבת (שולחן ערוך אורח חיים קכד).

קדיש יתום ונחת רוח לנשמות

עניית הקדיש בכלל, ואמירתו על ידי היתום בפרט, מביאה נחת רוח גדולה לנשמת הנפטר, שכן היא גורמת לרבים לקדש את שם ה׳ ולענות ״אמן יהא שמיה רבא״. כל עניית קהל שנגרמה בזכות הקדיש נזקפת לזכות הנשמה ומעלה אותה ממדרגה למדרגה. מקור המנהג במעשה ידוע ברבי עקיבא שפגש נפטר שנענש בעולם האמת, ולימד את בנו לעמוד בציבור ולומר ״ברכו״ ו״יהא שמיה רבא מברך״, ובעניית הקהל אחריו הוקל דינו של האב וניצל. מכאן נתפשט המנהג שהבן אומר קדיש על הוריו.

סיכום

מילים ספורות, שאדם יכול לומר עשרות פעמים ביום, טומנות בחובן כוח לקרוע גזרות ולמלא את העולם ברכה. אין צורך בכישרון מיוחד או במעמד — רק בכוונת הלב ובריכוז של רגע. כדאי אפוא לכל אחד לשים לב בכל קדיש, להפסיק לרגע מכל עיסוק, ולענות ״אמן יהא שמיה רבא״ בכל כוחו וכוונתו — ולזכות בהבטחת חז״ל.