"בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה": האם אפשר להחיש את הגאולה?

בסיום נבואת הנחמה הגדולה מכריז ישעיהו הנביא: ״אֲנִי ה׳ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה״ (ישעיהו ס, כב). שתי המילים האחרונות נראות סותרות זו את זו: ״בעתה״ פירושו בזמן הקבוע והמדוד מראש, ואילו ״אחישנה״ פירושו אחיש ואזרז אותה לבוא לפני זמנה. כיצד ייתכן שהגאולה גם קבועה בזמן וגם ניתנת להקדמה? שאלה זו עומדת בלב תפיסת הגאולה של חז״ל, והתשובה עליה נוגעת ישירות בכל אחד ואחד מאיתנו. אין זו חקירה תאורטית בלבד, אלא שאלה מעשית: האם בידינו כוח להשפיע על מועד הגאולה, או שמא אנו רק צופים בתהליך שנקבע מראש.

תשובת הגמרא: זכו — אחישנה

הגמרא במסכת סנהדרין (צח.) מיישבת את הסתירה במטבע לשון קצרה וחדה: ״זכו — אחישנה, לא זכו — בעתה״. כלומר, הקב״ה קבע זמן אחרון שבו תבוא הגאולה בהכרח, גם אם ישראל לא יזכו לה במעשיהם — זהו ה״בעתה״, קץ שאין אחריו המתנה. אך אם יזכו ישראל, אם ישובו בתשובה וירבו בזכויות, יכולים הם להחיש את הקץ ולהקדימו — וזהו ה״אחישנה״.

עולה מכאן יסוד עצום: הגאולה אינה תלויה רק בגזירת שמים סתומה, אלא מסורה במידה רבה בידינו. אין אנו צופים פסיביים הממתינים לשעה שנקבעה, אלא שותפים פעילים היכולים לקרב את בואה. הרמב״ם (הלכות תשובה ז, ה) קבע במפורש שאין ישראל נגאלין אלא בתשובה, והבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן — ומיד הן נגאלין.

שתי דרכים לגאולה

מן ההבחנה בין ״בעתה״ ל״אחישנה״ עולות שתי דרכים אפשריות לגאולה. האחת בדרך של ״אחישנה״ — גאולה מזורזת, ברחמים ובנחת, שבאה מתוך זכות ותשובה. השנייה בדרך של ״בעתה״ — גאולה המגיעה בסוף הזמן הקצוב, לעיתים מתוך ״חבלי משיח״ וייסורים. מלמדת אותנו הגמרא שבידינו הבחירה לא רק אם להיגאל, אלא באיזו דרך: אם נזכה, תבוא הגאולה בדרך הטובה והנעימה.

הפגישה עם משיח בשערי רומי

הגמרא מספרת (סנהדרין צח.) על רבי יהושע בן לוי שזכה להיפגש עם המשיח היושב בשערי רומי בין החולים והעניים. שאלו: ״אימתי אתי מר?״ — מתי יבוא אדוני? השיב לו המשיח: ״היום״. כשלא בא, התלונן רבי יהושע בן לוי לפני אליהו הנביא שהמשיח כזב לו. הסביר לו אליהו שכוונת המשיח הייתה לפסוק ״הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ״ (תהלים צה, ז). הגאולה יכולה לבוא ״היום״ ממש — בתנאי שנשמע בקולו של הקב״ה. סיפור זה ממחיש להפליא את מהות ה״אחישנה״: הגואל מוכן ומזומן, והעיכוב היחיד תלוי בנו.

מדוע נפתח הפסוק ב״אני ה׳״?

הפסוק אינו פותח מיד ב״בעתה אחישנה״, אלא מקדים ״אֲנִי ה׳״. יש בכך הדגשה כפולה: ראשית, שהגאולה כולה — בין ה״בעתה״ ובין ה״אחישנה״ — מסורה בידי הקב״ה בלבד, ואין כאן מקרה או תהליך טבעי. שנית, ״אני ה׳״ הוא שם הרחמים, ללמד שאף כאשר הגאולה מתעכבת ובאה ב״בעתה״, אין זו נטישה חלילה, אלא הנהגה של רחמים הצופה את הקץ הטוב. הקב״ה ״ממתין״ לנו כדי שנזכה בעצמנו, ובכך יגדל שכרנו וחלקנו בגאולה.

מהם המעשים שמחישים את הגאולה?

חז״ל והראשונים מנו מעשים רבים שיש בכוחם לקרב את הגאולה. אלו העיקריים שבהם:

• תשובה — ״אין ישראל נגאלין אלא בתשובה״ (רמב״ם הלכות תשובה ז, ה).
• שמירת שבת — ״אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין״ (שבת קיח:).
• אחדות ואהבת חינם — הבית השני חרב על שנאת חינם (יומא ט:), ותיקונו באהבת חינם.
• צדקה — ״גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה״ (בבא בתרא י.).
• עסק התורה וציפייה כנה לישועה.
• שמירת הלשון — שהרי גלות אחרונה נמשכת בעטיה של שנאת חינם, שרובה בלשון הרע.

הציפייה עצמה כמעשה גאולה

אחת השאלות שנשאל אדם ליום הדין היא ״ציפית לישועה?״ (שבת לא.). עצם הכיסופים והאמונה שהגאולה תבוא, החיות שבתפילת ״ולירושלים עירך״ ושלוש פעמים ביום ״את צמח דוד״, אינם רגש בלבד — הם מעשה רוחני המקרב את הקץ. אמונת הגאולה היא מיסודות הדת, כדברי הרמב״ם בעיקר השנים־עשר: ״אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה — עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא״. הציפייה אינה סבילה; היא עצמה פעולה המטה את הכף.

הלקח המעשי

הפסוק ״בעתה אחישנה״ מלמד אותנו שאיננו רשאים להתייאש ואיננו רשאים להתעצל. מצד אחד, גם אם נדמה שהדור אינו ראוי — הגאולה מובטחת ״בעתה״, ולא תיכזב. מצד שני, אל לנו לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין ל״עתה״ הרחוק, שכן בידינו נתונה האפשרות ל״אחישנה״ — לזרז ולהקדים באמצעות תשובה, מצוות ואחדות. כל מעשה טוב, כל צדקה, כל שבת נשמרת כהלכתה, כל ריסון של הלשון, מטים את הכף אל עבר ה״אחישנה״. אפשר ליישם זאת בפועל: לקבל על עצמנו מצווה אחת קטנה לחיזוק, לבחור נקודת תשובה ממשית, ולהרבות באהבת הבריות.

יהי רצון שנזכה להיות מן המחישים ולא רק מן הממתינים, ושתתקיים בנו במהרה נבואת ישעיהו: ״אֲנִי ה׳ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה״ — במהרה בימינו, ברחמים.