ארבעת המינים בסוכות

מצוות ארבעת המינים היא ממצוות חג הסוכות, שנאמר בה: ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים״ (ויקרא כג, מ). חז״ל דרשו את ארבעת המינים מן הפסוק: ״פרי עץ הדר״ — אתרוג, ״כפות תמרים״ — לולב, ״ענף עץ עבות״ — הדס, ״ערבי נחל״ — ערבה (סוכה לה ע״א ואילך). מן התורה נוהגת המצווה ביום הראשון בכל מקום, ובשאר ימי החג נוטלים מדברי חכמים זכר למקדש.

ארבעת המינים

• אתרוג: ״פרי עץ הדר״ — פרי מהודר, נוטלים אחד.
• לולב: כף תמר סגור וישר, נוטלים אחד.
• הדס: ״ענף עץ עבות״ שעליו משולשים, נוטלים שלושה בדים.
• ערבה: ״ערבי נחל״, נוטלים שני בדים.

כשרות המינים

כל מין צריך להיות שלם, יבש כראוי, ובלא פסולים המבטלים את צורתו. עיקרי הכשרות מבוארים בשולחן ערוך (או״ח סימנים תרמה-תרמט):

• אתרוג: נקי ממומים במקום הבולט, שלא ניטל עוקצו, ובמקום שגדל בו פיטם — שלא ניטל הפיטם; ושיהיה הדר ולא חסר (שו״ע תרמח).
• לולב: שדרתו ישרה, לא נחלקו העלים העליונים לגמרי, וראשו שלם ולא ״נקטם ראשו״ (שו״ע תרמה).
• הדס: שיהיו עליו משולשים — שלושה עלים היוצאים מקן אחד בשווה — לאורך רובו (שו״ע תרמו).
• ערבה: עלים ארוכים וקנה נוטה לאדום, שלא נשרו רוב עליה ולא יבשה (שו״ע תרמז).

אופן הנטילה והברכה

אוגדים את הלולב עם ההדסים והערבות (הלולב באמצע, שלושת ההדסים מימין ושתי הערבות משמאל, וההדסים מעט גבוהים), נוטלים אותם ביד ימין ואת האתרוג ביד שמאל (שו״ע תרנא). מברכים: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת לוּלָב״, וביום הראשון מוסיפים ״שֶׁהֶחֱיָנוּ״. נוהגים לברך כשהאתרוג הפוך כדי שתהא הברכה קודם קיום המצווה, ולאחר הברכה מהפכים אותו ומנענעים לשש קצוות — מזרח, דרום, מערב, צפון, מעלה ומטה (שו״ע תרנא, ט; משנ״ב). אין נוטלים לולב בשבת, גזירה שמא יטלטלנו ברשות הרבים.

סוד האחדות

המדרש המפורסם (ויקרא רבה ל, יב) מבאר שארבעת המינים רומזים לארבעה סוגי יהודים: האתרוג — שיש בו טעם וריח — כנגד מי שיש בו תורה ומעשים טובים; הלולב, פרי התמר — שיש בו טעם ואין בו ריח — כנגד בעל תורה בלא מעשים; ההדס — שיש בו ריח ואין בו טעם — כנגד בעל מעשים בלא תורה; והערבה — שאין בה לא טעם ולא ריח — כנגד מי שאין בו לא זה ולא זה. אומר הקב״ה: ״יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו״. זהו לימוד נצחי על אחדות ישראל, שכל יהודי נחוץ לשלמות הכלל.

מנהג הנענועים וההושענות

בשעת אמירת ״הודו לה׳ כי טוב״ ו״אנא ה׳ הושיעה נא״ שבהלל, מנענעים את ארבעת המינים לשש הקצוות (שו״ע או״ח תרנא, ח). הנענוע כלפי ארבע רוחות מבטא שה׳ שולט בכל צדדי העולם, וכלפי מעלה ומטה — ששמים וארץ שלו. בכל יום מימי החג נוטלים לולב ומקיפים את הבימה באמירת ״הושענות״ זכר להקפת המזבח שהיתה במקדש, וביום השביעי — הושענא רבה — מקיפים שבע פעמים. מנהגים אלו מחברים אותנו אל עבודת המקדש ומעוררים בקשת גשמים וישועה.

שמחת המצווה וההידור

התורה הדגישה במצווה זו ״ושמחתם לפני ה׳״, ולכן היא נעשית מתוך שמחה יתרה, ובבית המקדש נטלוה כל שבעת הימים בכל יום. חז״ל למדו מן הפסוק ״זה אלי ואנוהו״ (שמות טו, ב) שיש להדר במצוות ולעשותן נאות (שבת קלג ע״ב), ולכן משתדלים בארבעה מינים נאים ומהודרים ככל האפשר, ואף מוציאים על אתרוג מהודר ממון רב. אמרו חז״ל שאסור לברך על לולב וארבעת המינים שאולים ביום הראשון, שנאמר ״ולקחתם לכם״ — משלכם (סוכה מא ע״ב; שו״ע תרנח), ולכן מקנים זה לזה במתנה על מנת להחזיר. ההידור אינו העיקר — אך הוא ביטוי מובהק לאהבת ה׳ ולחשיבות המצווה בעיני העושה אותה.

רמזים נוספים בארבעת המינים

מלבד מדרש ארבעת סוגי היהודים, דרשו חז״ל שארבעת המינים רומזים אף לקומת האדם המשתחווה לפני קונו: האתרוג דומה ללב, הלולב לשדרה, ההדס לעיניים והערבה לשפתיים (ויקרא רבה ל, יד). לימוד זה מלמד שאדם עובד את ה׳ בכל אבריו ובכל כוחותיו כאחד. עוד דרשו שהמינים רומזים לאבות ולאמהות, ולארבע אמהות האומה, וכולם נאגדים יחד לפני ה׳. הרמזים הרבים מלמדים על עומק המצווה, שאינה נטילה גשמית בלבד אלא ביטוי לעבודת ה׳ שלמה.

למעשה בחיינו

מעבר לדקדוקי הכשרות, ארבעת המינים מלמדים שכל יהודי יקר ונחוץ, ושרק בהתאגדם יחד יש שלמות. הנענוע לשש קצוות מבטא שה׳ שולט בכל הכיוונים ובכל העולם. ראוי להשתדל במצווה מן המהודר, אך העיקר הוא הכוונה, השמחה, ותחושת האחדות עם כלל ישראל. כשאדם אוגד את ארבעת המינים כאגודה אחת, ראוי שיכוון לבו לאגד את ליבו עם כל בית ישראל, ולזכור שאין הכלל שלם בלא כל פרט ופרט שבו.

סיכום

ארבעת המינים — אתרוג, לולב, הדס וערבה — הם מצווה מן התורה בחג הסוכות. יש להקפיד על כשרותם, על סדר האגידה והנטילה, על נוסח הברכה ועל הנענועים לשש קצוות. מעל הכל, הם סמל לאחדות ישראל: ארבעה סוגי אנשים הנקשרים לאגודה אחת לפני ה׳, ומכפרים אלו על אלו.