
פרשת אמור בקיצור: "אמור... ואמרת" — להזהיר גדולים על הקטנים, דיני טומאת כוהנים, "ונקדשתי בתוך בני ישראל", פרשת המועדים — שבת, פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות — לקט ופאה באמצע המועדים, נר תמיד ולחם הפנים — עם דברי רש״י וחז״ל.
פרשת אמור (ויקרא פרקים כ״א–כ״ד) נקראת בימי ספירת העומר. בחלקה הראשון היא עוסקת בקדושת הכוהנים ובקרבנות, ובמרכזה — "פרשת המועדים": רשימה של כל חגי ישראל לאורך השנה. בה גם מצוות קידוש השם.
"אמור אל הכוהנים בני אהרן, ואמרת אליהם". רש״י מבאר את הכפילות: להזהיר גדולים על הקטנים — שהמבוגרים אחראים לחנך את הילדים. מכאן יסוד גדול בחינוך: לא רק לשמור בעצמך, אלא להעביר הלאה.
כהן אינו נטמא למת, מלבד לקרוביו: אשתו, אמו, אביו, בנו, בתו, אחיו, ואחותו הבתולה. הכהן הגדול אינו נטמא אפילו לאביו ולאמו. לכוהנים יש גם דיני נישואין מיוחדים, וכהן שיש בו מום אינו עובד במקדש. גם הקרבנות צריכים להיות תמימים, בלי מום, והבהמה לא תוקרב לפני היום השמיני ללידתה. "ואותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".
"ולא תחללו את שם קודשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל" — מכאן מצוות קידוש השם ואיסור חילול השם. וחז״ל (מגילה כ״ג ע״ב) למדו מפסוק זה שכל "דבר שבקדושה" — קדיש, קדושה, ברכו — אינו נאמר בפחות מעשרה.
"אלה מועדי ה׳ מקראי קודש, אשר תקראו אותם במועדם":
בתוך פרשת המועדים, בין שבועות לראש השנה, מופיע פסוק מפתיע: "ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך... לעני ולגר תעזוב אותם". רש״י שואל: מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים? ומשיב: ללמדך שכל הנותן לקט, שכחה ופאה לעני כראוי — מעלים עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו. החג אינו שלם בלי העני.
שמן זית זך כתית למאור, "להעלות נר תמיד"; ושתים עשרה חלות לחם הפנים, בשתי מערכות על השולחן הטהור, "ביום השבת ביום השבת".
הפרשה מסתיימת בסיפור על בן אישה ישראלית, שלומית בת דברי, שנצה עם איש ישראלי וקילל את השם. הוא הושם במשמר עד שנאמר משפטו, ונסקל. התורה מוסיפה כאן שוב את דיני הנזיקין, ו"משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח".
ספירת העומר מלמדת שהזמן אינו רק עובר — אפשר לספור אותו ולקדש אותו, יום אחר יום. וכל חג, כדי שיהיה שלם, צריך מקום גם לעני ולגר.
בימי ספירת העומר נוהגים מנהגי אבלות מסוימים, לזכר עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים אלו, "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה" (יבמות ס״ב ע״ב; ראה שולחן ערוך אורח חיים סימן תצ״ג). ימי הספירה, שהם הכנה לקבלת התורה בשבועות, הם זמן מיוחד לעבודה על כבוד הזולת. ומנהגי הקהילות בפרטי האבלות שונים — כל קהילה כמנהגה.
התורה לא פירשה מהו "פרי עץ הדר", וחז״ל (סוכה ל״ה ע״א) קיבלו שהוא האתרוג — עץ שטעם עצו ופריו שווה. כך גם שאר המינים נלמדו בתורה שבעל פה: כפות תמרים — הלולב, ענף עץ עבות — ההדס, וערבי נחל — הערבה. בלי התורה שבעל פה, לא היינו יודעים כיצד לקיים את המצווה.
במדרש (ויקרא רבה ל׳, י״ב) נמשלו ארבעת המינים לארבעה סוגים בישראל: האתרוג — יש בו טעם וריח, כמו מי שיש בו תורה ומעשים טובים; הלולב — טעם בלי ריח; ההדס — ריח בלי טעם; והערבה — לא טעם ולא ריח. אמר הקב״ה: יוקשרו כולם אגודה אחת, והם מכפרים אלו על אלו. אין מצווה בלי כולם יחד.
הסיכום מיועד ללימוד ולהיכרות עם הפרשה; מומלץ ללמוד את הפרשה בפנים עם פירוש רש״י.
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק