איסור השוחד — "כי השוחד יעוור עיני חכמים"

מן האיסורים החמורים ביותר המוטלים על הדיין הוא איסור קבלת שוחד. נאמר במפורש "ושוחד לא תקח, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים". התורה מלמדת שאין השוחד פוסל רק דיין רשע, אלא אף חכם וצדיק — מרגע שקיבל שוחד, נפגמת יכולתו לשפוט באמת.

טבע השפעת השוחד

חכמים העמיקו בהבנת טבע השוחד. אין הכוונה רק שהדיין יטה במזיד לטובת הנותן. אלא שמרגע שקיבל טובה מאדם, נעשה לבו קרוב אליו, ושוב אינו יכול לראות את חובתו, שכן אין אדם רואה חובה לעצמו ולמי שקרוב אליו. השוחד יוצר נגיעה נפשית פנימית, גם אם הדיין אינו מודע לה כלל.

גדר "שוחד דברים"

איסור השוחד אינו מצטמצם לכסף. גם "שוחד דברים" אסור — היינו כל טובת הנאה, אפילו מועטת. הביאו חז"ל מעשים בדיינים גדולים שפסלו עצמם מלדון אדם שעשה להם טובה קטנה, כגון מי שהושיט יד לעזור לדיין לרדת מספינה, או מי שכיסה רוק שהיה לפני הדיין. למדו מכך שכל קרבה והכרת טובה כלפי אחד הצדדים פוסלת.

• השוחד אסור גם כאשר הדיין מתכוון לפסוק אמת.
• גם טובת הנאה שאינה ממון — "שוחד דברים" — אסורה.
• אפילו טובה מועטת יוצרת נגיעה הפוסלת לדון.
• הנותן שוחד עובר אף הוא באיסור "לפני עיוור".

שוחד משני הצדדים

יש שטעו לחשוב שאם הדיין מקבל שוחד משני בעלי הדין כאחד, אין כאן הטיה. אך אין הדבר כן; האיסור הוא על עצם קבלת השוחד, שכן הוא מעוור את שיקול הדעת. הדיין מצווה להיות נקי מכל קשר של טובת הנאה לכל אחד מן הצדדים.

החזרת השוחד והדין

שוחד שנלקח חייב הדיין להחזירו אם נתבע לכך. ודין שנפסק על פי שוחד — אינו דין, ויש לבטלו ולהחזיר את הדבר לדין אמת. כן הזהירו הפוסקים את הדיינים שלא יקבלו אפילו מתנות ומשלוחים מבעלי דין שלהם, ואף לא לאחר גמר הדין, כדי שלא יבואו לידי חשד ולא ייצור הדבר ציפייה לעתיד.

שכר בטלה מותר

אף שאסור לדיין לקבל שכר על עצם פסיקת הדין, מותר לו לקבל "שכר בטלה" — תשלום על הזמן שביטל ממלאכתו כדי לדון, ובלבד שיהיה ניכר שזהו שכר על ביטולו ולא על הדין עצמו, ושיהיה שווה משני הצדדים. בתי הדין בזמננו גובים אגרה הנחלקת בין הצדדים, וזו מותרת בתנאים המקובלים.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.