דין מרומה וטעות הדיין — כשהאמת מתחבאת

תפקיד הדיין אינו רק להחיל את כללי ההלכה על העובדות שלפניו, אלא לחתור אל האמת לאמיתה. לעיתים חש הדיין שהטענות שלפניו, אף שהן מסודרות כדין, אינן משקפות את האמת — זהו "דין מרומה". ההלכה נתנה לדיין כלים להתמודד עם מצב זה, וכן קבעה כללים לדיין שטעה בפסיקתו.

דין מרומה

אם נראה לדיין מתוך אומדן דעתו שאחד הצדדים מרמה, ושאף שהדין לכאורה עמו אין זו האמת, מצווה הדיין שלא להוציא את הדין מתחת ידו. נאמר "מדבר שקר תרחק", ולמדו מכאן שדיין החושש לדין מרומה רשאי להסתלק מן הדין ולומר לבעלי הדין שילכו לבית דין אחר, או לדרוש ולחקור עד שתתברר האמת. אין הדיין רשאי לפסוק בידיעה שהוא מסייע לעוול.

הזהירות מהכרעה נמהרת

חכמים הזהירו את הדיין שיהא מתון בדין, ולא ימהר לפסוק. נאמר "הוו מתונים בדין". הדיין צריך לשקול היטב את הטענות והראיות, ולא לחתוך את הדין מתוך לחץ או חיפזון. ההתבוננות המעמיקה היא הדרך למנוע טעות ולחשוף דין מרומה.

• דיין החושש לדין מרומה — אל יוציא את הדין מתחת ידו.
• רשאי לחקור ולדרוש עד שתתברר האמת.
• מצווה להיות מתון בדין ולא לפסוק בחיפזון.
• חשיפת האמת קודמת להחלת כללי הדין הטכניים.

דיין שטעה בדבר משנה

הבחינו הפוסקים בין סוגי טעויות של הדיין. "טעה בדבר משנה" — היינו שטעה בדין מפורש וברור, כגון שפסק בניגוד להלכה פסוקה — הדין בטל וחוזר, שכן זו טעות ברורה, ויש להחזיר את המצב לקדמותו. הדבר נחשב כאילו לא נפסק דין כלל.

טעה בשיקול הדעת

לעומת זאת, "טעה בשיקול הדעת" — היינו במקום שיש מחלוקת פוסקים, והדיין פסק כדעה אחת בעוד שהמנהג והנוהג להלכה הוא כדעה אחרת — בזה יש פרטים, ולא תמיד הדין חוזר, במיוחד אם כבר נתקיים הפסק והוצא הממון. כללי הדברים מורכבים ותלויים בנסיבות, ויש בהם שיטות שונות בין הפוסקים, ובמיוחד יש לדקדק בהבדלים שבין הכרעות הפוסקים בעניין זה.

אחריות הדיין על טעותו

דיין מומחה הסומך על הוראתו אינו חייב לשלם על טעות שטעה, שכן אנוס הוא וטעה בהיתר. אך דיין שאינו מומחה, או שלא דקדק כראוי, יש שחייב בנזק שגרם. כלל הדברים שעל הדיין מוטלת אחריות כבדה, ועליו לדון ביראה ובזהירות, מתוך ידיעה שהוא עוסק בממונם וחייהם של הבריות.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.