כיצד הפך וויתור זמני לירושת עולם

רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת, משה רבנו עומד ומשחזר את נתיבות המסע ומצטט באוזניהם את הציווי האלוקי המפתיע, שיש בו כדי להרעיד את אמות הסיפים של הצדק והמשפט: "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה". כך גם מצווה ה' לגבי בני עמון, וכך לגבי הר שעיר שניתן לעשיו.

הדעת ממאנת להבין: ניחא עשיו, שהיה בנו של יצחק ונכדו של אברהם אבינו – עוד ניתן להבין כיצד שייך אצלו המושג "ירושה". אבל לוט? בן אחיו של אברהם, האיש שנפרד מאברהם ובחר לשכון בסדום המושחתת? מדוע הוא וזרעו מקבלים חלק ונחלה על חשבון עם ישראל?

ואין מדובר כאן ב"מתנה" גרידא. התורה משתמשת שוב ושוב במילה המחייבת ביותר: ירושה. ירושה אינה מענק חסד זמני, אלא זכות אבות קבועה ובלתי ניתנת לערעור. מהו הסוד המסתתר מאחורי הירושה הזו?

כדי לפענח את התעלומה, חז"ל מחזירים אותנו מאות שנים לאחור, אל ראשית ההיסטוריה של האומה היהודית. אברהם אבינו יורד למצרים יחד עם שרה אמנו. הפחד מפני המצרים שטופי הזימה, שעלולים לרצוח אותו כדי לקחת את שרה, גורם לו לבקש ממנה: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ".

התוכנית יוצאת אל הפועל. שרה נלקחת אל בית המלך ואברהם ניצל. הכל מתנהל כמתוכנן, אלא שהיה שם אדם נוסף שידע את האמת כולה: לוט.

כאן עמד לוט בפני ניסיון אדיר וקשה מנשוא. אברהם היה אז עשיר ומפורסם. לוט, שהיה היורש הטבעי של אברהם טרם נולדו יצחק וישמעאל, הבין היטב את משמעות המידע שבידיו. היצר הרע התייצב מולו ולחש: "רמז אחד קטן למצרים, והאמת תתגלה. אברהם ייהרג, וכל רכושו העצום יעבור אליך".

זה היה מאבק פנימי. מצד אחד עושר גדול, ומצד שני נאמנות והכרת הטוב כלפי דודו. לוט הרגיש שההזדמנות הגדולה בחייו מונחת לפניו.

אך ברגע האמת הוא בחר אחרת. הוא כבש את תאוותו, נעל את שפתיו ושתק שתיקה מוחלטת. הוא שמר על סודו של אברהם כאילו היה בנו ממש.

נתבונן באותם רגעים דרך עיניו של לוט. כאשר בחר לשתוק, הוא היה בטוח שהוא מוותר על רווח עצום. מבחינתו, הוא הקריב רווח גדול למען המוסר והנאמנות.

אבל מה הייתה האמת? אילו היה מגלה את הסוד, האם באמת היה זוכה בכל הרכוש? ודאי שלא. הקדוש ברוך הוא, שומר ישראל, לא היה מפקיר את אברהם אבינו בידי המצרים. הוא היה מציל אותו בכל דרך שהיה חפץ. לוט לא היה מרוויח דבר מלבד הפסד רוחני נורא ואובדן עולמו.

דווקא משום ששתק, דווקא משום שהתגבר על האשליה שהציג לו היצר, גמל לו הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה. כיוון שנהג באברהם כבן הדואג לאביו ושומר על כבודו, החשיבו הכתוב כבנו ממש, וציווה להעניק לצאצאיו נחלה המוגדרת כ"ירושה".

ולא רק לוט זכה לשכר על אותה שתיקה. התורה חקקה את המעשה הזה לדורות עולם כדי ללמד שכל רגע של התגברות נרשם בשמים. פעמים רבות האדם בטוח שהוא מוותר על רווח בטוח, אך דווקא הוויתור למען רצון ה' הוא שיוצר עבורו ברכה וישועה שלא העלה על דעתו.

ברגע הניסיון האדם רואה רק את מה שנמצא מול עיניו, אך הקדוש ברוך הוא רואה את התמונה השלמה ואת כל ההשלכות העתידיות.

זהו היסוד האמוני הגדול שחומש דברים פותח בו: אין אדם שומע לקדוש ברוך הוא ומפסיד.

כאשר יהודי ניצב בפני ניסיון של יושר בעסקים, שמירת שבת, או התגברות על היצר, ונראה לו שאם ישמע לקול התורה הוא יפסיד את הזדמנות חייו – עליו לזכור את שתיקתו של לוט. ההפסד שהיצר מציג אינו אלא אשליה חולפת. מה שלא נגזר על האדם לא יישאר בידו. ועל כל התגברות ועל כל עמידה בניסיון, הקדוש ברוך הוא משלם שכר שאין לו שיעור, בעולם הזה ובעולם הבא.