פסולים ומעכבים מנשיאת כפיים — מי אינו עולה לדוכן

אף שכל כהן מצֻווה בנשיאת כפיים, ישנם מצבים שבהם הכהן אינו עולה לדוכן או שנמנע ממנו לישא כפיו. חלק מן הדברים הם מעכבים גמורים, וחלקם מנהג שנהגו בו להחמיר. חשוב להבחין ביניהם, אך ההכרעה למעשה תלויה בפסיקת רב.

מומים בידיים ובפנים

בעבר נהגו שכהן שיש בידיו או בפניו מום הניכר ומושך את עיני הקהל, לא ישא כפיו, מפני שהעם יסתכלו בו ויסיחו דעתם מן הברכה. אולם אם הכהן הוא מבני העיר ומכירים אותו והכל רגילים במומו, הקלו בכך הפוסקים, מפני שאין הציבור מסתכל בו. כך גם בכהן שידיו צבועות באופן הרגיל באנשי אומנותו.

• מום הניכר ומושך תשומת לב — יש בו דיון.
• בן העיר שהכל רגילים בו — מקילים.
• הכרעה למעשה תלויה ברב המקום.

כהן שתוי או שיכור

כהן ששתה יין כשיעור ואינו יכול לעמוד בכובד ראש, אינו נושא כפיו, מפני שעבודה זו דומה לעבודת המקדש שאסורה בשתויי יין. לכן יש להישמר בסעודות יום טוב שהכהנים לא ישתו יין קודם תפילה שיש בה נשיאת כפיים, או שיימנעו מלישא כפיים אם שתו.

כהן שהרג נפש

נהגו שכהן שהרג נפש, אפילו בשוגג, אינו נושא כפיו, שנאמר "יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ". ויש בזה הבחנות בין שוגג שעשה תשובה לבין מזיד, וכן בין מנהגי העדות. ההכרעה בפרטי דין זה מורכבת ותלויה בנסיבות ובפסיקת רב.

חתן ואבל

בעניין אבל ישנם מנהגים מחולקים אם נושא כפיו בתוך ימי אבלו, ובמקומות רבים נהגו שהאבל יוצא מבית הכנסת בשעת נשיאת כפיים כדי שלא להיכנס לספק, וכמנהג המקום. כן בעניין חתן בימי שבעת ימי המשתה יש מנהגים שונים.

כללו של דבר

רוב המעכבים נועדו לשמור על כבוד הברכה ועל כוונת הקהל. הכהן שיש לו ספק אם הוא ראוי לישא כפיו, אל יסמוך על עצמו, אלא ישאל את רב הקהילה, וינהג כהוראתו.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.