איסור דם — שורש הדין ומהותו

איסור אכילת דם הוא מן האיסורים שהתורה הזהירה עליהם פעמים רבות, ונאמר 'כל דם לא תאכלו'. חומרת הדם גדולה, והאוכלו במזיד כשיעור חייב כרת. מטעם זה תיקנו חכמים את דיני המליחה וההדחה, להוציא את הדם מן הבשר קודם בישולו ואכילתו.

איזה דם אסור מן התורה

לא כל דם שווה באיסורו. הפוסקים חילקו:

• דם הנפש — הדם הזב בשעת השחיטה ומיד לאחריה, וכן הדם הכנוס בלב ובאיברים מסוימים — אסור מן התורה ובכרת.
• דם האיברים — דם הבלוע בתוך הבשר עצמו, שלא פירש ויצא — אסורו קל יותר, ובו עוסקת בעיקר מצוות המליחה להוציאו.
• דם שפירש ממקום למקום או דם שכבר יצא — דינים מיוחדים לו, כפי שיתבאר בדם הקרוש ובדם שעל הביצים.

דם בהמה, חיה ועוף

איסור הדם נוהג בבהמה, בחיה ובעוף הטהורים. בכולם יש להוציא את הדם על ידי מליחה כדין קודם הבישול. לעניין זה אין הבדל בין בהמה לעוף, אף שבעוף אין גיד הנשה ואין חֵלב. דם של בהמה טמאה או עוף טמא אסור ממילא מכוח איסור הבהמה עצמה.

דם דגים — היתר עם סייג

דם דגים אינו בכלל איסור הדם, ומותר מן התורה. עם זאת, אמרו חכמים שאם כינס דם דגים בכלי, אסרו לאוכלו מדרבנן, מפני מראית העין — שלא יחשדוהו באוכל דם בהמה. אם ניכר שהוא דם דגים, כגון שיש בו קשקשים, מותר. הבדל זה חשוב למעשה למי שמכין מאכלי דגים.

דם אדם

דם אדם שפירש מן הגוף אסור מדרבנן, מפני מראית העין. לכן מי שנשך פרי ונשארו עליו טיפות דם מחניכיו, צריך לקנחן קודם שיאכל את הפרי. דם שבין השיניים שלא פירש מותר. דין זה נוגע למעשה בחיי היום־יום.

היסוד למצוות המליחה

מתוך חומרת איסור הדם נבנתה כל מערכת המליחה וההדחה, שתכליתה להוציא את הדם הבלוע מן הבשר. הבשר אינו ראוי לבישול עד שיומלח כדין, או עד שיוכשר בדרך אחרת המוציאה את דמו, כגון צלייה. דינים אלו יתבארו במאמרים הבאים בסדרה.

לסיכום, איסור הדם הוא איסור חמור הנוהג בבהמה חיה ועוף, ובו חילקו בין דם הנפש לדם האיברים. דם דגים מותר בסייג, ודם אדם שפירש אסור מדרבנן. מתוך כך נבנו דיני המליחה. למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.