תכלית הצומות — תשובה, צדקה ואהבת חינם

טעות נפוצה היא לראות את ימי הצום כעיקרם הימנעות מאכילה ושתייה. אך הראשונים, ובראשם הרמב"ם, מלמדים שעיקר עניינם של הצומות הוא לעורר את הלבבות לתשובה ולתיקון המעשים. הצום הוא אמצעי, וההתבוננות והשינוי הם התכלית. מי שצם ואינו משנה דבר בהתנהגותו, החמיץ את עיקר היום.

הצום כפתח לתשובה

הרמב"ם בהלכות תעניות כותב שימים אלו נקבעו כדי לזכור את מעשינו הרעים ומעשי אבותינו שהיו כמעשינו, עד שגרמו הצרות. הזכירה הזו אינה לשם עצב בלבד, אלא כדי שנשוב בתשובה ונתקן את דרכינו. החורבן בא בעקבות חטאים, והדרך למנוע את המשך הגלות היא תיקון אותם חטאים.

שלושה עמודים ליום הצום

• תשובה — חשבון נפש על המעשים, וקבלה לעתיד לתקן את הדרך.
• תפילה — ריבוי בקשת רחמים, באמירת הסליחות ובכוונה בתפילות היום.
• צדקה — נהגו לתת ביום הצום צדקה, ויש שנתנו את דמי הסעודות שלא אכלו.

שלושה אלו — תשובה, תפילה וצדקה — הם שמעבירים את רוע הגזירה, והם לב ליבו של יום הצום.

אהבת חינם כתיקון לחורבן

חז"ל לימדונו שבית שני חרב בעוון שנאת חינם. מכאן שהתיקון הראוי לימים אלו הוא דווקא אהבת חינם — לוותר, להתקרב, לבקש מחילה ולמחול. אדם המנצל את יום הצום כדי לתקן יחס עם חברו, לפייס מי שפגע בו, או להתאמץ באהבת ישראל, עוסק בעצם בבניין המקדש מחדש. זהו תיקון ישיר לסיבת החורבן.

הימים הללו עתידים להפוך לששון

הנביא זכריה מבשר שצום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי עתידים להיות לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים. מכאן שאין ימי הצום ימי ייאוש, אלא ימי תקווה. אנו מתאבלים מתוך אמונה שהאבל יהפוך לשמחה, ושהגאולה תבוא. ההתבוננות בכך נותנת לצום את פשרו הנכון — לא דכדוך, אלא עוררות וצמיחה.

הנהגה מעשית ביום הצום

ראוי להוסיף ביום הצום בלימוד התורה, ובפרט בעניינים הנוגעים לחורבן ולגאולה, להרבות בתפילה ובכוונה, להיזהר מלשון הרע ומכעס, ולעשות מעשה טוב של חסד. גם מי שפטור מן הצום יכול וצריך להשתתף בכל אלו. כך הופך היום מיום של רעב בלבד ליום של עלייה רוחנית. בכל הנוגע למנהגי הימים ולסדרי הלימוד והתפילה, יש הבדלים בין הקהילות שכדאי לברר.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.