שבת והמשפחה — שעות שבהן הבית שב להיות בית

בכל ימות השבוע מתפזרים בני הבית לדרכם — זה לעבודתו וזה ללימודו, איש איש וטרדותיו. אך כשנכנסת שבת, שבים כולם אל שולחן אחד. השבת היא העוגן ששמר על המשפחה היהודית בכל הדורות, גם בעיתות גלות וצרה.

שולחן אחד, דורות רבים

סביב שולחן השבת יושבים סבא וסבתא, אב ואם, ובנים ובנות. הקידוש שמקדש האב הוא אותו קידוש שקידש אביו ואבי אביו. הזמירות שמזמרים הם אותם פיוטים שזמרו אבותינו לפני מאות שנים. כך נמצא ששולחן השבת אינו רק מאחד את היושבים בו עכשיו, אלא קושר אותם אל שרשרת ארוכה של דורות.

ואמרו חכמינו שברכת השולחן וברכת הבנים בשבת אינן עניין של מה בכך. נהגו אבות לברך את בניהם בליל שבת — "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". מה ראו לברך דווקא בשבת? מפני שהשבת היא שעת רצון, ולב האב פתוח, ולב הבן מקבל.

שעות של נוכחות

בעולם הטרוד שלנו, רבים מהורים וילדים שאינם נפגשים באמת אלא בשבת. בימי החול חולפים זה על פני זה; אך בשבת, כשאין מסכים ואין מרוצה, יושבים פנים אל פנים, מדברים, שרים ואוכלים יחד. הנוכחות הזו — היא המתנה הגדולה שמעניקה השבת למשפחה.

על כן ראוי לכל הורה לראות בשעות השבת זמן יקר שאין למעלה ממנו. לא לבזבזן בשינה מרובה מדי, ולא בהיסח הדעת, אלא להקדישן לבני הבית. ילד הזוכר את שולחן השבת של ביתו, את אביו המקדש ואת אמו המדליקה נרות, נושא עמו את הזיכרון הזה כל ימיו, ומעבירו הלאה אל בניו. וזהו סוד קיומה של האומה — שולחן שבת אחד, החוזר ונשנה בכל דור ודור.