שבעה עשר בתמוז: חמש הפורענויות ופתיחת ימי האבל

צום שבעה עשר בתמוז הוא אחד מארבעת הצומות שתיקנו חכמים לזכר חורבן בית המקדש, והוא הצום הפותח את תקופת בין המצרים. הנביא זכריה מונה ארבעה צומות אלו: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי", כשצום הרביעי הוא שבעה עשר בתמוז, החל בחודש הרביעי לחודשי השנה הנמנים מניסן.

חמשת הדברים שאירעו בו

המשנה במסכת תענית מונה חמישה אירועים קשים שאירעו ביום זה לאורך הדורות. הראשון הוא שבירת הלוחות בידי משה רבנו, כאשר ירד מהר סיני וראה את העגל. השני הוא ביטול קרבן התמיד בימי המצור על ירושלים בבית ראשון, כאשר לא נמצאו עוד כבשים להקרבה. השלישי הוא הבקעת חומת העיר ירושלים בבית שני, שהוביל לחורבן זמן קצר לאחר מכן.

הרביעי הוא שריפת התורה בידי אפוסטמוס הרשע, והחמישי הוא העמדת צלם בהיכל. אירועים אלו, אף שהתרחשו בתקופות שונות, התלכדו כולם ליום אחד שנקבע כיום צום ואבל. יש לציין כי בעניין הבקעת העיר, נחלקו המקורות אם הדבר אירע בשבעה עשר בתמוז או בתשעה בתמוז בבית ראשון, אך לעניין הצום נקבע התאריך של שבעה עשר.

דיני הצום

שבעה עשר בתמוז הוא צום מן הצומות הקלים, ולכן הוא מתחיל עם עלות השחר ונמשך עד צאת הכוכבים, בשונה מתשעה באב ויום הכיפורים הנמשכים מבערב. בצום זה אסורה אכילה ושתייה בלבד, ומותרים שאר העינויים כגון רחיצה, סיכה ונעילת הסנדל. חולים, מעוברות ומניקות שמצטערות פטורות מן הצום, ויש להיוועץ ברב ובמקרה הצורך גם ברופא.

כאשר שבעה עשר בתמוז חל בשבת, נדחה הצום ליום ראשון, שכן אין מתענים בשבת אלא ביום הכיפורים בלבד. בתפילה מוסיפים את "עננו" בתפילת העמידה, ובשחרית ובמנחה קוראים בתורה את פרשת "ויחל משה" העוסקת בבקשת הרחמים של משה לאחר חטא העגל.

בין הצום למשמעותו הפנימית

חכמינו הדגישו פעמים רבות כי הצום אינו תכלית בפני עצמו, אלא אמצעי לעורר את הלב לתשובה. הרמב"ם בהלכות תעניות כותב כי יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשי אבותינו שהיו כמעשינו עתה עד שגרמו להם ולנו אותן הצרות. הרי שעצם הזיכרון נועד להניע את האדם לבחון את מעשיו ולשוב בתשובה.

פתיחת ימי בין המצרים

עם סיום צום שבעה עשר בתמוז נכנסים לתקופת בין המצרים, שבה נוהגים מנהגי אבלות שונים. מנהג אשכנז ורבים מן הספרדים שלא לערוך חתונות בימים אלו, ונמנעים מלברך שהחיינו על פרי חדש או בגד חדש, מאחר שאלו ימי פורענות שאין ראוי לומר בהם שהחיינו והגיענו לזמן הזה. כן ממעטים בשמחות ובבילויים.

תקופה זו, הנפתחת בצום שבעה עשר בתמוז, היא הזמנה להתבוננות. במקום העגל שעבדו אבותינו, ובמקום שנאת החינם שהחריבה את הבית, אנו נקראים לעבוד את ה' באמת ולהרבות אהבה ואחדות. כך הופך הצום מיום של אבל בלבד ליום של עבודה רוחנית ושאיפה לתיקון.