ענווה מול גאווה — מדוע הרמב"ם הורה להתרחק מן האמצע

הרמב"ם קבע כלל גדול שדרך האמצע היא הדרך הראויה כמעט בכל המידות. אולם הוא מציין שתי מידות שבהן אין לנהוג כדרך האמצע, אלא להתרחק עד הקצה האחרון: הגאווה והכעס. במידות אלו אין די בבינוניות, וצריך האדם להתרחק מהן מאוד.

הגאווה — מידה רעה עד מאוד

בגאווה לימד הרמב"ם שלא יסתפק אדם בענווה בינונית, אלא יהיה שפל רוח מאוד ורוחו נמוכה למאוד. הטעם לכך הוא שמידת הגאווה מסוכנת ביותר, והיא שורש לרעות רבות. אפילו מעט גבהות לב אינה ראויה, ולכן הורו חכמים להפליג בענווה. הרמב"ם מביא בעניין זה את לשון חז"ל שהמתגאה כאילו כופר בעיקר וכאילו עובד עבודה זרה, ושעל המתגאים אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם.

מדוע הענווה יוצאת מן הכלל

לכאורה הדבר תמוה: אם דרך האמצע היא היסוד, מדוע בענווה מורים להתרחק לקצה? מבארים שבמידת הגאווה אין ערך כמעט בקצה החיובי, ועל כן ראוי להתרחק ממנה לגמרי. ועוד, שטבע האדם נמשך מאוד אחר הגאווה, ולכן צריך משקל נגדי חזק כדי לאזנו. ההתרחקות לקצה הענווה היא, אם כן, גם תיקון וגם הגנה מפני נטיית הלב.

גבול הענווה — שלא תהפוך לשפלות פסולה

עם זאת, יש לדעת שאף הענווה צריכה גבול. אדם נדרש לשמור על כבודו במקום שכבוד התורה והאמת מחייבים, ולא לבטל את עצמו לגמרי באופן שיגרום לזלזול בתורה או לחנופה. הענווה האמיתית היא הכרה כנה במקומו של האדם לפני בוראו, ולא חולשה או התרפסות. מנהיג ותלמיד חכם נדרשים לפעמים לעמוד על דעתם, וזה עצמו חלק מן הענווה הראויה.

דרכים מעשיות לקניין הענווה

• התבוננות תמידית בגדלות הבורא ובקטנות האדם מולו.
• הימנעות מהדגשת מעלות עצמו ומחיפוש כבוד.
• נמיכות קול ודיבור בנחת עם הבריות.
• נשיאה בעול עם הזולת והכרת חסרונותיו של עצמו.

הגאווה היא אֵם לרבות מן המידות הרעות — לכעס, לעקשנות, לזלזול בזולת. לכן תיקונה הוא מפתח לתיקון מידות רבות אחרות. מי שזוכה לענווה אמיתית, נפתחות לפניו דרכי החכמה והדבקות, שכן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על שפל רוח.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.