משנכנס אדר מרבין בשמחה — גדר השמחה ומקורה בהלכה

אמרו חז"ל בגמרא במסכת תענית: "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ובכך נמסר לנו עיקרון יסודי ביחס לכל חודש אדר, ולא רק ליום הפורים עצמו. מאמר זה בא לברר את גדרי הדבר: מה מקורו, מה טיבה של שמחה זו, וכיצד היא באה לידי ביטוי הלכה למעשה.

מקור הדין ועניינו

בגמרא נאמר במקביל גם "משנכנס אב ממעטין בשמחה", ומסמיכות הדברים למדים אנו שכשם שבאב יש למעט בשמחה מחמת האבל על החורבן, כך באדר יש להרבות בה מחמת הניסים שנעשו לישראל בימים אלו. עיקרה של השמחה נסוב על נס פורים, שבו ניצלו ישראל מגזרת המן הרשע, ונהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב.

יש מן הראשונים והאחרונים שביארו שהשמחה של אדר היא הרחבת לב פנימית ושמחה של מצווה, ולאו דווקא עשיית מעשים גלויים של חגיגה. הרבייה בשמחה היא מצב נפשי של בטחון בה' ושמחה בישועתו, המתגברת והולכת ככל שמתקרבים ימי הפורים.

האם זו חובה גמורה

נחלקו דעות הפוסקים בגדר חיוב זה. יש שראו בו הנהגה טובה והדרכה רוחנית, ויש שדנו בו כדין ממש. הדברים שכיחים בספרי האחרונים ובמשנה ברורה בהקשר לדיני אדר ופורים, אולם אין כאן חיוב מוגדר במעשים מסוימים כמו בשמחת יום טוב. לכן ראוי לנהוג בכמה דברים:

• להרבות בשמחה פנימית ובבטחון בה'.
• להימנע ככל האפשר מעניינים המביאים לעצב בימים אלו.
• להתכונן בהדרגה לקראת ימי הפורים ומצוותיו.

היבטים מעשיים — דין ודברים ומשפט

מצינו בדברי כמה אחרונים הנהגה, על פי דברי הגמרא, שיהודי שיש לו דין ודברים עם גוי או עניין משפטי, ישתדל לנהל אותו דווקא בחודש אדר, מפני שמזלם של ישראל מתחזק בו ("בריא מזליה"). אין זה דין מחייב, אלא הנהגה והדרכה הנזכרת בפוסקים. עם זאת אין ללמוד מכאן היתר לדחות חובות ממוניות או להשתמט מהתחייבויות, שכן דיני חושן משפט בעניין פירעון חובות והגינות במשא ומתן עומדים בתוקפם בכל ימות השנה, ואדם מצווה להיות נושא ונותן באמונה תמיד.

היחס בין השמחה לימי הצום והתענית

חשוב להדגיש שתענית אסתר, החלה בדרך כלל בי"ג באדר, אינה סותרת את עניין ריבוי השמחה, שכן עיקר התענית היא זכר לימי הצום והזעקה של אותם דורות לפני הישועה, וסופה בשמחה גדולה של פורים. כך שגם בתוך חודש של שמחה יש מקום לעבודת התשובה והתפילה, וזו עצמה חלק מהשמחה האמיתית — שמחה של קרבת אלוקים.

בשנה מעוברת — שני אדרים

בשנה מעוברת שבה יש שני חודשי אדר, יש מן הפוסקים שכתבו שריבוי השמחה נוהג כבר מאדר ראשון, ויש שדנו אם עיקרו באדר שבו חל הפורים. למעשה נהגו רבים להרבות בשמחה בכל שני החודשים, ובפרט מתחזק העניין באדר שני שבו חלים ימי הפורים. בעניינים אלו, כמו בכל ספק מעשי, ראוי לנהוג כמנהג המקום והקהילה.

סיכום

"משנכנס אדר מרבין בשמחה" הוא יסוד גדול בעבודת ה' של ימים אלו — לא רק חגיגה חיצונית אלא הרחבת לב, בטחון בישועת ה' והתכוננות רוחנית לקראת הפורים. השמחה הזו צריכה ללוות את היהודי לאורך כל החודש, מתוך זהירות שלא לפגוע בעניינים שבין אדם לחברו או בחובותיו הממוניות. למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.