מצות צדקה

מצות הצדקה היא מיסודות התורה, ואמרו חז״ל ששקולה כנגד כל המצוות, ושמקרבת את הגאולה, שנאמר ״צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה״ (ישעיה א, כז). נתינת הצדקה היא ביטוי לרחמנות, לחסד, ולאמונה שהכול מאת ה׳ ושהממון פיקדון בידינו. אמרו במדרש שאין דבר המקרב את האדם לבוראו כמעשה הצדקה, וה׳ עצמו נקרא ׳צדיק וחסיד׳ המפרנס את בריותיו. במאמר זה נבאר את יסודות מצות הצדקה — חיובה, שיעורה, סדר הקדימה, מעלותיה והנהגותיה.

מקור המצווה ועניינה

נאמר ״כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ״ (דברים טו, יא), ונאמר ״נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ״ (שם, י). התורה ציוותה ליתן, ואף לחזור וליתן פעמים רבות, ולא להקשות את הלב ולא לקפוץ את היד. הרמב״ם מדגיש שהצדקה אינה חסד בלבד, אלא ׳משפט׳ — חלקו של העני מונח בידי העשיר כפיקדון, ומידת הרחמים היא סימן מובהק לזרעו של אברהם אבינו (מתנות עניים פ״י, א–ב).

שיעור הנתינה

• מעשר כספים — המידה הבינונית לתת עשירית מן הרווחים לצדקה.
• חומש — העושה מצווה מן המובחר נותן חמישית; ואמרו ״הַמְבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ״, שלא יבוא הוא עצמו לידי עניות ולהיזקק לבריות (כתובות נ, א).
• עני המתפרנס מן הצדקה — אף הוא חייב לתת מעט ממה שקיבל, שאין אדם פטור לגמרי ממצווה זו.
• לכל הפחות — שלא ימנע אדם מן הצדקה כלל, וייתן כפי יכולתו בשמחה ובלב שלם.

סדר הקדימה בנתינה

כשאין יד הנותן משגת לכול, יש סדר קדימה (שולחן ערוך יו״ד רנא):

• קרוב קודם לרחוק — ״לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ״; ובני משפחתו העניים קודמים לכול.
• עניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת.
• עניי ארץ ישראל קודמים לעניי חוץ לארץ.
• הצלת נפש — רעב, פיקוח נפש ופדיון שבויים — קודמת לצרכים אחרים.
• תלמיד חכם ותלמוד תורה — יש להם קדימה מיוחדת בין הזכאים לצדקה.

שמונה מעלות הצדקה

הרמב״ם מנה שמונה דרגות בנתינת הצדקה, מן הגבוהה לנמוכה (מתנות עניים פ״י, ז–יד):

• המעלה העליונה — המחזיק ביד העני קודם שיפול: נותן לו מתנה, הלוואה, שותפות או עבודה, כדי שלא יצטרך לבריות כלל.
• נותן ואינו יודע למי, והמקבל אינו יודע ממי (כמו ׳לשכת חשאים׳ שבמקדש).
• נותן כשיודע למי, אך העני אינו יודע ממי.
• העני יודע ממי, אך הנותן אינו יודע למי.
• נותן בידו קודם שישאלוהו.
• נותן אחר שישאלוהו.
• נותן פחות מן הראוי, אך בסבר פנים יפות.
• נותן בעצב ובפנים זעופות — המעלה הנמוכה, אך עדיין מקיים בה מצווה.

הנהגות בנתינה

• ליתן בסבר פנים יפות ובשמחה, ולא לבייש את המקבל אף במבט או בדיבור.
• לא לדחות עני בידיים ריקות; אם אין לו — יפייסנו בדברים ויאמר לו דבר טוב.
• הרגיל בצדקה קבועה עדיף על נותן סכום גדול בפעם אחת, מפני ריבוי המעשים המזככים את הלב (רמב״ם דעות; ומגמת ״לפום צערא אגרא״).
• ראוי לקבוע קופת צדקה בבית ולהרגיל בה את הילדים, לחנכם במידת החסד.

הבטחת הברכה והזהירות מפגיעה

הבטיחה התורה שהנותן צדקה אינו מפסיד אלא מתעשר: ״עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר״ (תענית ט, א), והוא הדבר היחיד שמותר לנסות בו את הקב״ה, שנאמר ״וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת״ (מלאכי ג, י). עם זאת, הזהירו חכמים מאוד שלא לפגוע בכבוד העני: המבייש עני בשעת נתינה — מפסיד את שכרו, ואמרו שהנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה (בבא בתרא ט, ב). לכן עדיף לפעמים דבר טוב ונתינה בסבר פנים יפות על נתינה גדולה בפנים זעופות. וכן יש להיזהר בכספי צדקה שהופרשו שלא לשנותם לצורך אחר בלא היתר.

מעלת הצדקה בסתר ובעת צרה

גדולה צדקה הנעשית בסתר, שנאמר ״מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף״ (משלי כא, יד), ואמרו חכמים שהמסתיר את נתינתו וחוסך מן העני בושה — מעלתו גדולה. אף בעת צרה ובשעת הדחק לא יימנע אדם מן הצדקה, שהיא מגינה ומצילה, שנאמר ״וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת״ (משלי י, ב). נהגו להרבות בצדקה בערב שבת קודם התפילה, ובימי תענית ותשובה, שהצדקה מרצה ומכפרת ומקרבת את הישועה; ובכל תפילה נהגו לתת קודם ״ואני בצדק אחזה פניך״. וכל המרחם על הבריות — מרחמים עליו מן השמים, מידה כנגד מידה.

למעשה

ראוי לקבוע ׳מעשר כספים׳ מכל הכנסה, לתת בקביעות ובשמחה, ולהעדיף כשאפשר את המעלות הגבוהות: לחזק את הנופל קודם שייפול ולתת בהסתר. יקדים את קרוביו ועניי עירו, ולא ימנע ידו מן הנצרך, ויתן תמיד בסבר פנים יפות.

סיכום

הצדקה היא מן היסודות המחברים בין אמונה למעשה: הכרה שהממון פיקדון, ורצון לשתף את הנצרך. הנתינה בשיעור הראוי, בסדר הקדימה הנכון ובמעלה גבוהה, מקרבת גאולה, מיטיבה לנותן יותר מלמקבל, ומצילה ממוות — ״וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת״.