מצוות קידוש השם — יסוד המצווה וגדרהּ

מצוות קידוש השם היא אחת מאבני היסוד של עבודת ה'. בתורה נאמר "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ומכאן למדו חז"ל שיש מצוות עשה לקדש את שמו יתברך בעולם. הרמב"ם מנה מצווה זו בין מצוות העשה, וכתב שכל בית ישראל מצווים על קידוש השם הגדול הזה. ענייןהּ של המצווה אינו רק במעשה אחד מסוים, אלא בהנהגה כוללת שכל מטרתהּ להגדיל ולקדש את שם שמים בעיני הבריות.

מהי הקדשת השם

הקדשת השם פירושהּ שהאדם נושא עצמו ומעשיו באופן שמתוכם מתרוממת ומתפרסמת אמונת ה' בעולם. כאשר אדם נוהג ביושר, באמת ובדרך ארץ, ומעשיו גורמים לבריות לומר "אשרי מי שלמדו תורה", הרי זה מקדש שם שמים. לעומת זאת, מעשים מכוערים גורמים חילול. כך עולה מדברי חז"ל וכפי שהביאו הראשונים, שעיקר קידוש השם בא לידי ביטוי בהתנהגות אדם בין בני האדם.

שלושה אופנים של קידוש השם

נהגו המפרשים לחלק את קיום המצווה לכמה דרגות:

• קידוש השם במסירות נפש — בשעה שאדם נדרש לעבור על דברים חמורים, ומוסר נפשו ואינו עובר.
• קידוש השם בהנהגה — אדם שתורתו ויראתו ניכרות, ומעשיו מעוררים את הבריות לאהוב את התורה.
• קידוש השם בקדושת היום-יום — בכל מצווה שאדם עושה לשם שמים, ובכל זהירות מאיסור, הוא מקדש את שמו.

קידוש השם בעבודת התפילה

אף בדברים שבקדושה שאנו אומרים בציבור — כקדיש, קדושה וברכו — יש עניין של קידוש השם, ולכן אינם נאמרים אלא בעשרה. הטעם, שאלו דברים שמתקדש בהם שם שמים ברבים, ונאמר עליהם "ונקדשתי בתוך בני ישראל". מכאן למדו חכמים שכל דבר שבקדושה צריך מניין של עשרה מישראל.

גדר ה'ברבים'

חלק מדיני קידוש השם — ובפרט החובה למסור נפש בפרהסיא — תלויים בכך שהדבר נעשה לעיני רבים. ה'רבים' מוגדר בדברי הפוסקים כעשרה מישראל. כאשר הניסיון להעביר אדם על דתו נעשה בפרהסיא, בפני עשרה מישראל, חמור הדין יותר. אולם עצם מצוות קידוש השם בהנהגה הטובה אינה תלויה דווקא ברבים, אלא נוהגת תמיד ובכל מקום.

נמצא שמצוות קידוש השם רחבה ועמוקה: היא כוללת את מסירות הנפש בשעת הניסיון, את ההנהגה הישרה בכל יום, ואת קדושת התפילה והמצוות. ראוי לכל אדם לשים אל לבו שכל מעשיו עשויים להיות קידוש שם שמים או חס ושלום היפוכו.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.