מצוות הלוואה וגמילות חסדים: מעלת ההלוואה וזכויות הלווה

גמילות חסדים היא מעמודי העולם, וההלוואה לנצרך היא מן הביטויים המעשיים החשובים שלה. אמרו חכמים שגדולה מצוות ההלוואה מן הצדקה, מפני שהיא שומרת על כבוד המקבל ומעמידה אותו על רגליו בלא להשפילו. במאמר זה נבאר את גדרי המצווה ואת זכויות הלווה.

חובת ההלוואה ומעלתה

התורה אמרה "אם כסף תלוה את עמי", ודרשו חכמים שאף שנכתב בלשון "אם", אין זו רשות אלא חובה. המלווה לעני בשעת דחקו מקיים מצווה גדולה, ויש בה גם משום "ואהבת לרעך כמוך". כך נקבעו כמה כללים בדיני קדימה בהלוואה:

• עני וקרוב קודמים לעשיר ולרחוק, ועני קרוב משפחה קודם לעני שאינו קרוב.
• הלוואה לעני נחשבת חסד גדול יותר מהלוואה לעשיר, מפני שהעני זקוק לה יותר.
• אף ההלוואה לעשיר היא מצווה, מפני שגם הוא עשוי להיות זקוק לה בשעתו.

איסור הנגישה בלווה

התורה הגנה על הלווה בכמה איסורים. נאמר "לא תהיה לו כנֹשה" — אסור למלווה ללחוץ על הלווה ולתבוע ממנו את חובו כאשר הוא יודע שאין ללווה במה לפרוע. אדרבה, על המלווה להתעלם ולעשות עצמו כאילו אינו זוכר את החוב, כדי שלא לבייש את הלווה.

• אסור למלווה לעבור לפני הלווה כשהוא יודע שאין לו לשלם, כדי שלא יביישו ולא יפחידו.
• אסור לכפות על הלווה למכור את כלי ביתו ההכרחיים כדי לפרוע, ויש להשאיר לו את צרכיו הבסיסיים.
• בנטילת משכון, אסור למלווה להיכנס לבית הלווה בכוח כדי לקחתו, אלא הלווה מוציאו אליו.
• משכון של דברים הכרחיים, כגון כלי אוכל או כסות לילה, יש להשיבו ללווה בעת שהוא זקוק לו.

חובת הלווה לפרוע

מן הצד השני, מוטלת על הלווה חובה גמורה לפרוע את חובו במועד. אמרו חכמים "לֹוה רשע ולא ישלם" — מי שיש בידו לפרוע ומעכב, נוהג שלא כשורה. הלווה אסור לו להוציא את כספו בבזבוז עד שלא יישאר לו לפרוע, ועליו לראות בחובו התחייבות מקודשת.

כן אסור ללווה ללוות כסף כשהוא יודע שלא יוכל להחזיר, אלא אם המלווה יודע זאת ומוחל מראש. היושר בפירעון חובות הוא חלק מהותי מן היושר הממוני שעליו עומד העולם.

שמיטת כספים ופרוזבול

בסוף שנת השמיטה נוהג דין מיוחד: שמיטת כספים. התורה ציוותה "שמוט כל בעל משה ידו" — בסוף השנה השביעית נשמטים החובות, והמלווה אינו רשאי עוד לתבוע את חובו. דין זה נוהג בזמן הזה מדרבנן לדעת רוב הפוסקים.

אך חכמים ראו שמתוך החשש מן השמיטה נמנעו אנשים מלהלוות, בניגוד למצוות התורה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל". על כן תיקן הלל הזקן את הפרוזבול — שטר שבאמצעותו מוסר המלווה את חובותיו לבית דין, וכך אין החוב נשמט, מפני שאיסור השמיטה נאמר על חוב של יחיד ולא על חוב המסור לבית דין. כיום נהוג לכתוב פרוזבול ערב ראש השנה של מוצאי שנת השמיטה.

נמצא שמצוות ההלוואה משלבת חסד עם אחריות: על המלווה לתת ברוחב לב ובלא לנגוש, ועל הלווה לפרוע ביושר ובזמן. הנוהג כך מקיים מצווה גדולה וזוכה לברכה.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.