מידת הענווה: שורש המידות הטובות ודרך אל השלמות

הענווה נחשבת במסורת ישראל לאחת המידות הנעלות ביותר, ויש שראו בה את שורש כל המידות הטובות. התורה העידה על משה רבנו, גדול הנביאים, שהיה "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". והנה דווקא האדם הגדול ביותר היה הענו ביותר — ובכך טמון לקח עמוק על מהותה האמיתית של הענווה.

מהי ענווה אמיתית

טעות נפוצה היא לחשוב שענווה פירושה שאדם יחשוב שהוא חסר ערך, או שיכחיש את מעלותיו וכישרונותיו. אין זו ענווה אלא שקר, ולעיתים אף השפלה עצמית מזיקה. הענווה האמיתית אינה הכחשת המעלות, אלא ההכרה שכל מה שיש בידי האדם — כישרונותיו, חכמתו, ממונו — אינם פרי כוחו בלבד, אלא מתנה שניתנה לו מאת הקדוש ברוך הוא. משה רבנו ידע היטב את מעלתו, אך לא זקף אותה לזכות עצמו, ולכן היה עניו.

הענווה והכרת המקום

הענו מכיר את מקומו האמיתי ביחס לקדוש ברוך הוא ולעולם. הוא יודע שהוא ברייה קטנה בעולם גדול, ושכל אשר לו ניתן לו בחסד. מתוך הכרה זו הוא אינו מתנשא על זולתו, אינו זקוק לכבוד ולשבחים, ואינו נפגע על כל פגיעה קלה בכבודו. הגאווה, לעומת זאת, היא תחושה מנופחת של חשיבות עצמית, והיא מקור לרבות מן המידות הרעות.

הגאווה כשורש הרע

כשם שהענווה היא שורש המידות הטובות, כך הגאווה נחשבת לשורש המידות הרעות. הגאוותן זקוק תמיד לכבוד, ולכן הוא נפגע, כועס, ומתעמת. הוא מזלזל בזולתו כדי להרגיש עליון, והוא אינו מסוגל לקבל ביקורת או להודות בטעות. חכמינו הפליגו בגנות הגאווה עד שאמרו שהקדוש ברוך הוא אומר על הגאוותן "אין אני והוא יכולים לדור בעולם". הגאווה חוצצת בין האדם לבוראו ובין האדם לזולתו.

ענווה אינה חולשה

חשוב להבהיר שהענווה אינה חולשה ואינה ויתור על עמדות נכונות. אדם עניו יכול להיות תקיף ואמיץ כשהדבר נדרש, ולעמוד על האמת בכל כוחו. הענווה אינה מונעת ממנו לפעול ולהנהיג, אלא מטהרת את מניעיו — שלא יפעל מתוך רדיפת כבוד אלא מתוך שאיפה לעשות את הראוי. משה רבנו, הענו מכל אדם, היה גם המנהיג התקיף שעמד מול פרעה ומול העם.

הדרך אל הענווה

כיצד קונה אדם את מידת הענווה? חכמינו הציעו דרכים מעשיות. אחת מהן היא ההתבוננות — שיתבונן אדם בגדלות הבריאה ובמיעוט ערכו ביחס אליה, ובכך ישבר את הגאווה. דרך אחרת היא ההרגל המעשי: שינהג אדם בהנהגות של ענווה אף לפני שהשיג אותה בלבו — שידבר בנחת, שיקבל את הבריות בכבוד, שלא ידרוש כבוד לעצמו. בהדרגה, המעשים מעצבים את הלב.

הענווה והשמחה

אחד הפירות היפים של הענווה הוא השלווה הפנימית. מי שאינו רודף כבוד אינו תלוי בדעת הבריות, ולכן אינו נפגע ואינו מתוסכל. הוא משוחרר מן המרוץ המתיש אחר ההכרה והמעמד, ויכול לשמוח בחלקו. הענו שמח במה שיש לו, מודה על הטוב, ואינו מקנא בזולתו. נמצא שהענווה אינה רק מידה מוסרית אלא גם מקור לאושר אמיתי.

הענווה היא אפוא היסוד שעליו נבנות כל המידות הטובות. אדם עניו מסוגל לאהוב את זולתו, לתת צדקה בלב שלם, לשמור על לשונו, ולכבד את הוריו — משום שאינו עסוק בעצמו ובכבודו. בכך נעשית הענווה שער אל השלמות האנושית.

למעשה, לכל שאלה יש להתייעץ עם רב מוסמך.