מהות מצוות נשיאת כפיים — מצוות עשה על הכהנים לברך את ישראל

מצוות נשיאת כפיים, הקרויה גם ברכת כהנים, היא מצוות עשה מן התורה המוטלת על הכהנים, שנאמר "כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הכהן העומד ומברך את הקהל בנוסח הקבוע שבתורה מקיים בכך מצווה מן התורה, וזו מן המצוות שהכהנים זכו בהן מכוח מעלת הכהונה. חכמים הדגישו שאין הברכה ברכת הכהנים עצמם אלא הכהנים הם כצינור שדרכו עוברת ברכת הקב"ה לישראל, וכפי שחותמת התורה את הפרשה: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם".

מי מצֻווה במצווה זו

המצווה מוטלת על כל כהן שהוא כשר לעבודה ואין בו מן הדברים המעכבים אותו מלישא כפיו. כהן שאינו עולה לדוכן בשעה שקוראים לכהנים, יש שכתבו שמבטל בכך מצוות עשה, ולפיכך ראוי לכהן להישמר שלא לצאת מבית הכנסת בשעת רצון לכהנים, או לכל הפחות לצאת קודם הקריאה כדי שלא יראה כמסרב לברך.

• הכהן מברך, אך הברכה היא מאת הקב"ה.
• ישראל הם המבורכים, וחובה עליהם לעמוד ולקבל את הברכה בכוונה.
• אין הכהן רשאי ליטול שכר על הברכה, שהיא מצווה.

קיום המצווה בעמידה ובנשיאת ידיים

הכהנים נושאים את ידיהם כנגד כתפיהם או כנגד פניהם לפי המנהגים, ופורשים אצבעותיהם בצורה הידועה. הם עומדים בפנים מול הקהל, ומברכים בקול רם ובנעימה. עמידת הכהנים בפישוט ידיים היא מעיקר צורת המצווה, ולכן נקראת "נשיאת כפיים".

ההבדל בין ארץ ישראל וחוץ לארץ

מנהג ארץ ישראל הוא שהכהנים נושאים כפיהם בכל יום בתפילת שחרית, וכן הוא מנהג רבים מקהילות הספרדים והתימנים. לעומת זאת במנהג אשכנז שבחוץ לארץ נהגו לישא כפיים רק בימים טובים, ובכמה מקומות גם בשבת, ויש בזה טעמים שונים שנתבארו באחרונים. בכל מקרה יש ללכת אחר מנהג הקהילה והמקום.

מעלת המצווה

גדולי הפוסקים הפליגו במעלת מצווה זו, שכן בה נמשכת ברכה לכלל ישראל, והכהן שזוכה להיות שליח לכך נוטל חלק בקדושת העבודה. ראוי לכל כהן להתכונן לברכה בכובד ראש, להסיר מליבו מחשבות זרות, ולכוון לברך את העם באהבה, וכמטבע הברכה שתיקנו לפניה "לברך את עמו ישראל באהבה".

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.