לעתיד לבוא: "וּמָחָה ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים"

בין נבואות הנחמה הנשגבות ביותר בכל התנ״ך ניצב הפסוק בישעיהו: ״בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי ה׳ דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה׳ דִּבֵּר״ (ישעיהו כה, ח). פסוק אחד קצר, ובו נכללת כל תכלית הבריאה: עולם שבו יבוטלו הצער, הבכי, החרפה והמוות עצמו. הנביא אינו מבטיח רק שיפור נקודתי במצב, אלא שינוי מהותי בעצם טבעה של המציאות. נתבונן במילותיו אחת לאחת ונעמוד על עומק הנחמה הגנוזה בהן.

בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח

הביטוי הפותח הוא גם החזק ביותר: הבטחה על ביטול המוות מן העולם. דרשו חז״ל (פסחים סח.) שלעתיד לבוא בטל מלאך המוות ואין עוד מיתה בעולם. המוות אינו רק סוף החיים הגופניים; הוא סמל לכל חיסרון, לכל פירוד ולכל הסתר פנים. ״בליעתו לנצח״ פירושה תיקון שורשי של המציאות כולה, שבו לא יהיה עוד מקום לחוסר ולהעדר, אלא שפע וחיים בלבד.

בין ימות המשיח לעולם הבא

הרמב״ם (הלכות מלכים פרקים יא-יב) מבחין בין שלבים בגאולה העתידה. בימות המשיח, לדבריו, ״אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד״ — העולם ינהג כמנהגו, אלא שישראל ייצאו משעבוד הגלויות ויתפנו לעסוק בתורה ובחכמה בלא מפריע. תחיית המתים והעולם הבא הם השלב הרוחני הנצחי, שבו מתקיים ״בלע המוות לנצח״ במלואו. כך אין סתירה בין הכתובים המדברים בטבע מתמשך לבין אלו המבשרים ביטול מוחלט של המוות.

וּמָחָה ה׳ דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים

נחמה נוגעת ללב עוד יותר מביטול המוות היא לשון המחייה: ה׳ עצמו, כביכול, ימחה בכבודו ובעצמו את הדמעה. אין זה רק סילוק אובייקטיבי של הסבל, אלא מגע אישי של אהבה ורחמים — כאב הרוכן אל בנו ומנגב את דמעותיו. חז״ל דרשו שאין דמעה הנשפכת שאינה נספרת ונשמרת לפני הקב״ה, ולעתיד לבוא כולן יימחו במו ידיו.

מדוע דווקא ״מעל כל פנים״?

הדגשת ״כל פנים״ מלמדת שהגאולה אינה כללית ומופשטת בלבד, אלא נוגעת בכל נפש פרטית ובכל כאב אישי. כל אדם בכה את דמעותיו שלו:

• דמעות החורבן — על בית המקדש שחרב ועל השכינה שגלתה.
• דמעות הגלות — על הרדיפות, הגזירות וההשפלות של אלפי שנות נדודים.
• דמעות אישיות — של אבל, של חולי, של יסורים ושל שברון לב שכל אחד ואחד נושא בקרבו.

הבטחת הנביא היא שלא תישאר אף דמעה אחת בלתי מנוגבת. הגאולה תרד עד לפרט הקטן ביותר, עד לכאבו של כל יחיד ויחיד.

עתידה כנסת ישראל שתאמר לפני הקב״ה על כל צרותיה, והוא ינחמנה — ״וּמָחָה ה׳ דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים״ (על פי המדרש)

וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר

הנביא מוסיף יסוד שלישי: ״וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ״. חרפת הגלות — הבזיון והלעג שספגו ישראל בעיני האומות — תתהפך לכבוד ולתפארת. אותם עמים שראו בישראל עם שפל ונרדף יכירו לעתיד לבוא במעלתו ובבחירתו, ויתקיים ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ״ (ישעיהו ס, ג). סילוק החרפה אינו רק פיצוי, אלא גילוי האמת שהייתה נסתרת בימי הגלות.

שלושה יסודות אמונה מן הנבואה

• הצער הוא זמני — הכאב אינו מהותו של העולם אלא מצב חולף של עולם שאינו מתוקן. תכלית הבריאה היא טוב מוחלט, והרע אינו אלא פיגום זמני שיוסר.
• הגאולה נוגעת בכל יחיד — ״מעל כל פנים״. אין דמעה נשכחת; כל סבל פרטי ייגאל וייהפך לשמחה.
• ההבטחה ודאית — ״כִּי ה׳ דִּבֵּר״. חתימת הפסוק מלמדת שאין זו משאלת לב בלבד אלא דבר ה׳ הנאמן, שאי אפשר לו שלא להתקיים.

נחמה לזמן הזה

אף שאנו מצפים עדיין לקיומה המלא של הנבואה, יש בה נחמה גם עתה. אמונה שהסבל זמני ושיש לו תכלית מעניקה כוח לעמוד בקשיים. דוד המלך ניבא ״הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ״ (תהלים קכו, ה) — הדמעות עצמן הן זריעה שתצמיח בבוא היום שירה ושמחה. הצער הנספג באמונה אינו נשפך לריק.

הלקח המעשי

נבואת ״ומחה ה׳ דמעה״ נותנת פשר וכיוון לכל הסבל שבעולם: הצער אינו סוף הדרך אלא תחנת מעבר אל נחמה שלמה. כאשר אנו מתאבלים על החורבן ומצפים לגאולה, ראוי שנישא עינינו אל היום הגדול שבו ״בלע המוות לנצח״, ונשאב מכך כוח וסבלנות. ומעל הכל — מוטל עלינו לקרב את אותו יום במעשינו, בתשובה ובמעשים טובים, עד שיתקיים במהרה בימינו ״כִּי ה׳ דִּבֵּר״.