כפיית הצדקה וגביית הקהילה — חובת היחיד וחובת הציבור

מצוות הצדקה מוטלת על כל יחיד, אך יש לה גם פן ציבורי מובהק. הקהילות בישראל ארגנו מערכות צדקה מסודרות, ובית הדין הוסמך לכפות את היחיד למלא את חובו. דינים אלו נדונים בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רנו ועוד).

קופה ותמחוי

חז"ל תיארו שתי מערכות צדקה עיקריות בקהילה:

• קופה — לגביית כספים שחולקו לעניי העיר מדי שבוע לצרכיהם הקבועים.
• תמחוי — לחלוקת מזון יומית לעניים הזקוקים לאוכל מיד.

לכל אחת מהן היו גבאים נאמנים, והבחנה ביניהן נבעה מן ההבדל בין צורך מיידי לצורך מתמשך.

נאמנות הגבאים

הגבאים על הצדקה נדרשו לנאמנות יתרה. נפסק שגבאי צדקה אינם רשאים לפרוש זה מזה בשעת הגבייה, כדי שלא יחשדו בהם, וכן עליהם לחלק את הכספים ביושר ובשוויון לפי הצורך. כל זאת מפני שכספי צדקה הם פיקדון הציבור והעניים.

כפיית היחיד

נפסק שבית הדין כופה על הצדקה את מי שאינו רוצה לתת כפי חיובו או כפי הערכת בית הדין. כפייה זו נעשית אף בגוף ובממון. הטעם: צדקה היא חיוב ממוני המוטל על האדם, וכשם שכופים על שאר חיובים — כך כופים על הצדקה. עם זאת, יש פרטים בגדרי הכפייה, ובמיוחד באיזה שיעור כופים.

חיוב התושב בעיר

אדם הדר בעיר תקופת זמן מסוימת נעשה כאחד מבני העיר לעניין חובות הצדקה הקהילתיים, ומשתתף בקופה ובתמחוי. הפוסקים נקבו בפרקי זמן לכך, והדבר נוגע לחיובו להשתתף בצרכי הציבור ובפדיון שבויים של הקהילה.

סיכום

הצדקה היא חובה אישית וציבורית כאחת. הקהילה ארגנה קופה לצרכים קבועים ותמחוי לצרכים מיידיים, מינתה גבאים נאמנים, ובית הדין הוסמך לכפות את היחיד לתת כחובתו. כל אלו מבטאים את הערבות ההדדית שבעם ישראל. למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.