
האות הקטנה במילה הראשונה של ספר ויקרא טומנת שיעור עצום בענווה.
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד". מסורת עתיקה בידינו שהאות אל"ף שבסוף המילה "ויקרא" נכתבת קטנה בספר התורה. אות זעירה זו אינה שגגת סופר, אלא רמז שהעבירו לנו חכמים.
מספרים שמשה רבנו, בענוותנותו, ביקש לכתוב "וַיִּקָּר" — בלי אל"ף — לשון מקרה, כפי שנאמר בבלעם "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם". לא רצה משה ליטול לעצמו את לשון החיבה "וַיִּקְרָא", שמשמעה קריאה של חיבה וחשיבות. ציווהו הקדוש ברוך הוא לכתוב אל"ף — אך משה כתבה קטנה.
הנה פלא: דווקא משה, גדול הנביאים, מי שדיבר עם ה' פנים אל פנים, ביקש להקטין את עצמו. אדם פחות ממנו היה מדגיש את ייחודו; משה ביקש להעלימו. וזו בדיוק הסיבה שזכה לאותה קריאה של חיבה — "כָּל הַבּוֹרֵחַ מִן הַכָּבוֹד, הַכָּבוֹד רוֹדֵף אַחֲרָיו".
"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" — ולא נאמר "אדם כי יקריב מכם" אלא להורות שיקריב אדם מעצמו, מליבו.
ספר ויקרא, ספר הקרבנות, פותח בקריאה של ענווה — ולא בכדי. שכן עיקר הקרבן אינו הבהמה, אלא הכניעה והביטול שבלב המקריב. הקרבן בא לקרב את האדם אל בוראו (מלשון "קרוב"), והקירוב מתרחש דווקא מתוך הענווה.
בעולם שבו כל אדם מבקש להגדיל את אותיותיו, להבליט את עצמו, ללמד מי גדול ממי — באה האל"ף הקטנה ולוחשת לנו: הגדולה האמיתית היא היכולת להקטין את עצמך. משה, שכתב אל"ף קטנה, נשאר לנצח גדול הנביאים. וזו עצת ויקרא לכל מי שמבקש קרבת אלוהים: התחל מן הענווה.
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבועסיכום פרשת קרח עם מקורות: "כי כל העדה כלם קדשים", ניסיון הקטורת, "ותפתח הארץ את פיה", בני קרח שעשו תשובה, "ולא יהיה כקרח וכעדתו", המטה שפרח ועשרים וארבע מתנות כהונה.
מערכת להתענג · 07.10.26 · 9 ד׳
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק