פרשת קרח - סיכום הפרשה: מחלוקת שאינה לשם שמים ומטה אהרן

פרשת קרח (במדבר פרק ט"ז - פרק י"ח) מספרת על המחלוקת החמורה ביותר נגד משה ואהרן במדבר. קרח ועדתו טענו בשם השוויון והקדושה, אך המשנה באבות מגדירה את מחלוקתם כדוגמה למחלוקת "שאינה לשם שמים". בפרשה גם תשובת שמים ברורה - האדמה שפתחה את פיה, המטה שפרח - ולאחר מכן מתנות הכהונה ומעשרות הלויים.

"ויקח קרח"

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ודתן ואבירם בני אליאב, ואון בן פלת, בני ראובן" (במדבר ט"ז, א). רש"י מבאר: "לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה". עמם קמו מאתיים וחמישים איש, "נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם" (ט"ז, ב).

רש"י מביא מן המדרש מה היה שורש הדבר: קרח קינא בכך שאליצפן בן עוזיאל, בן אחי אביו הצעיר, מונה לנשיא משפחות קהת, והוא סבר שהנשיאות מגיעה לו. ברמב"ן (ט"ז, א) מבואר שהמחלוקת פרצה אחרי גזירת המרגלים, כשהעם היה מר נפש וקל היה להסית אותו נגד משה.

"כי כל העדה כלם קדשים"

טענת קרח נשמעת יפה: "רב לכם, כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (ט"ז, ג). רש"י מביא מן המדרש שקרח הלעיג על המצוות ושאל: טלית שכולה תכלת - האם חייבת בציצית? בית מלא ספרים - האם חייב במזוזה? כשמשה השיב שחייבים, טען קרח שהדברים אינם מן השמים. הסמיכות לסוף פרשת שלח, שבה נאמרה מצוות ציצית, ברורה.

הטענה "כולם קדושים" נכונה כשלעצמה, אך קרח השתמש בה כדי לבטל את הסדר שהקב"ה קבע: כהונה לאהרן ובניו ועבודה ללויים. משה השיב: "בקר וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו" (ט"ז, ה). רש"י מבאר: "גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפך בקר לערב? כן תוכלו לבטל את זו". הסדר בעבודת ה' אינו פוגע בקדושת הכלל.

ניסיון הקטורת

משה ציווה את קרח ועדתו לקחת מחתות ולתת בהן קטורת לפני ה'. הקטורת הייתה עבודה מסוכנת ביותר, שבה מתו נדב ואביהוא, ובכל זאת מאתיים וחמישים איש הסכימו להתמודד. משה ניסה גם לפייס, ושלח לקרוא לדתן ואבירם, אך הם השיבו: "לא נעלה. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר" (ט"ז, יב-יג). את מצרים, בית העבדים, הם כינו "ארץ זבת חלב ודבש".

משה, הענו מכל אדם, נפגע עמוקות: "לא חמור אחד מהם נשאתי, ולא הרעתי את אחד מהם" (ט"ז, טו). עוד מלמדים חז"ל (סנהדרין קט, ב) שאון בן פלת ניצל בעצת אשתו, שהניאה אותו מלהמשיך במחלוקת. עליה נאמר "חכמות נשים בנתה ביתה" (משלי י"ד, א).

"ותפתח הארץ את פיה"

משה הכריז: "אם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה... וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'" (ט"ז, ל). ואכן, "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם" (ט"ז, לב). המשנה (אבות ה, ו) מונה את "פי הארץ" בין עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. ואש יצאה מלפני ה' ואכלה את מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת.

עם זאת, "ובני קרח לא מתו" (במדבר כ"ו, יא). רש"י שם מבאר שהם הרהרו בתשובה בשעת המחלוקת. מצאצאיהם יצאו משוררים, ואחד עשר מזמורים בספר תהלים פותחים במילים "לבני קרח".

"ולא יהיה כקרח וכעדתו"

את המחתות ריקעו לציפוי למזבח, "זכרון לבני ישראל... ולא יהיה כקרח וכעדתו" (י"ז, ה). בגמרא (סנהדרין קי, א) אמר רב: "כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו".

המשנה באבות (ה, יז) מבחינה בין שני סוגי מחלוקת: "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו". מפרשים רבים דייקו שהמשנה אינה אומרת "קרח ומשה". במחלוקת שלא לשם שמים אין באמת שני צדדים לוויכוח, כי קרח ועדתו לא היו מאוחדים אלא בשנאה למשה, וכל אחד רצה גדולה לעצמו.

המגפה ועמידת אהרן

למחרת התלוננה כל העדה: "אתם המתם את עם ה'" (י"ז, ו). פרצה מגפה, ומשה ציווה את אהרן לקחת מחתה עם קטורת ולכפר על העם. "ויעמד בין המתים ובין החיים, ותעצר המגפה" (י"ז, יג). אותה קטורת שהביאה מוות על מי שהקריב אותה שלא כדין, הביאה חיים ביד הכהן שנבחר לכך. במגפה מתו ארבעה עשר אלף ושבע מאות איש.

המטה שפרח

כדי לסיים את התלונות לקח משה מטה מכל נשיא, ושם כתוב על מטה לוי "אהרן". המטות הונחו באוהל מועד, ולמחרת מטה אהרן "ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים" (י"ז, כג). את המטה שמרו לפני הארון "למשמרת לאות לבני מרי". השקד הוא העץ הראשון שפורח בארץ ישראל, ויש שראו בכך רמז לזריזות ולעירנות שבעבודת הכהונה.

מתנות כהונה ולויה

פרק י"ח מפרט את תפקידי הכהנים והלויים ואת המתנות שלהם, ומכנה אותן "ברית מלח עולם" (י"ח, יט). חז"ל מנו עשרים וארבע מתנות כהונה (חולין קלג, ב), ובהן תרומה, ביכורים, חלה ופדיון הבן. על פדיון הבן נאמר: "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים" (י"ח, טז), ומצווה זו נוהגת גם היום. הלויים מקבלים מעשר ראשון, ומפרישים ממנו "תרומה מן המעשר" לכהן (י"ח, כו). מי שאין לו נחלה בארץ, נאמר עליו: "אני חלקך ונחלתך".

ההפטרה - "את שור מי לקחתי"

ההפטרה (שמואל א' י"א, יד - י"ב, כב) מספרת על שמואל הנביא, מצאצאי קרח, שעמד לפני העם ואמר: "את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי" (שמואל א' י"ב, ג). אלה דברים כמעט זהים לדברי משה בפרשה. חז"ל השוו את שמואל למשה ואהרן: "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו" (תהלים צ"ט, ו). מצאצאי קרח עצמו קם נביא שהלך בדרכו של משה.

מסר לשבת

הפרשה מלמדת עד כמה מסוכנת קנאה, ועד כמה ויכוח יכול להשחית כשמניעיו אישיים - גם אם הוא נעטף בסיסמאות יפות. משה רבנו, גם כשנפגע, פנה בתפילה וניסה לפייס. ובני קרח, שבחרו בתשובה, הפכו למשוררים של בית ה'. כך אנו לומדים שגם בתוך מחלוקת אפשר לבחור בצד הנכון.

הסיכום נועד ללימוד ולהעשרה. לשאלות מעשיות בהלכה - יש לפנות למורה הוראה.