בין אדם למקום ובין אדם לחברו: שני אגפי המצוות

שתי מערכות, תכלית אחת

חכמינו חילקו את המצוות לשני אגפים גדולים: מצוות שבין אדם למקום, כלומר בין האדם לבורא, ומצוות שבין אדם לחברו, היחסים שבין בני האדם זה עם זה. החלוקה הזו אינה מקרית, והיא מבטאת תפיסה עמוקה של מה משמעות עבודת השם השלמה.

בעשרת הדיברות עצמם ניכרת חלוקה זו. הלוח הראשון עוסק ברובו ביחס שבין האדם לבוראו, כגון האמונה באל אחד ושמירת השבת, ואילו הלוח השני עוסק ביחס שבין אדם לחברו, כגון איסור הרצח, הגניבה והחמדה. שני הלוחות ניתנו יחד, ללמדנו ששתי המערכות שלובות זו בזו ואי אפשר להפריד ביניהן.

מצוות שבין אדם למקום

מצוות שבין אדם למקום הן אלו המבטאות את הקשר הישיר בין האדם לבוראו: התפילה, ברכות הנהנין, השבת והמועדים, התפילין והמזוזה, ועוד רבות. במצוות אלו האדם מכיר במלכות השם, מודה לו על הטוב, ומקדש את חייו. אדם המקיים מצוות אלו בנאמנות מחיה בקרבו תודעה מתמדת של קרבה לבורא.

חשוב לדעת שגם במצוות שבין אדם למקום נדרשת כוונת הלב. אין די בקיום חיצוני, אלא יש לכוון את הלב אל המשמעות. עם זאת, חכמים לימדו שגם המעשה עצמו בעל ערך, ושמתוך עשייה מתוך הרגל מגיעים בסופו של דבר גם לכוונה.

מצוות שבין אדם לחברו

מצוות שבין אדם לחברו הן לב לבה של היהדות המעשית: צדקה וחסד, ביקור חולים, השבת אבדה, איסור לשון הרע ואונאת דברים, כיבוד ההורים, ושמירה על ממון הזולת וכבודו. מצוות אלו מתרגמות את האמונה למעשים, ובונות חברה שכולה אכפתיות וערבות הדדית.

חכמינו הדגישו את חומרת המצוות שבין אדם לחברו במיוחד. ביום הכיפורים, למשל, עבירות שבין אדם למקום מתכפרות בתשובה ובתפילה, אך עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עליהן עד שיפייס האדם את חברו וישיב לו את אשר חטא לו. כך אנו למדים שאי אפשר להיות קרוב לבורא בעודנו פוגעים בבריותיו.

היחס בין שתי המערכות

עלולה להתעורר שאלה: מה חשוב יותר, היחס לבורא או היחס לזולת? חכמים הורו שאין להעמיד את שתי המערכות בניגוד זו לזו, אלא לראותן כמשלימות. אדם שמקפיד במצוות שבין אדם למקום ומזלזל ביחסו לזולת, חסר ביסוד עבודתו. ומנגד, מי שעושה חסד עם הבריות אך מתעלם מן הבורא, אף הוא חסר.

רבים מגדולי ישראל הדגישו שמי שמדקדק במצוות שבין אדם לחברו מקדש בכך שם שמים, ומי שפוגע בזולתו בשם הדת גורם לחילול השם. כך שהיחס הראוי לבני האדם הוא חלק בלתי נפרד מעבודת הבורא.

בסופו של דבר, שתי המערכות נובעות ממקור אחד: רצון השם. הבורא ציווה גם על האמונה בו וגם על אהבת הזולת, ושתיהן יחד יוצרות אדם שלם וחברה מתוקנת. תכלית התורה אינה ליצור אדם המסוגר בקדושתו, אלא אדם שכולו אור, הקרוב לבוראו ואוהב את בריותיו.