איסור הסיכון העצמי — 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'

כשם שציוותה התורה להציל את הזולת, כך ציוותה לשמור על הנפש שלנו. 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' הוא יסוד גדול, שממנו למדו חכמים שורת איסורים והנהגות זהירות. הזנחת שמירה זו אינה רק חוסר זהירות אלא עבירה ממש.

מקור החיוב

למדו חכמים מן הכתובים שחייב אדם להישמר מכל דבר המביא לידי סכנה. ואמרו ש'חמירא סכנתא מאיסורא' — חמורה הסכנה מן האיסור, כלומר שיש להחמיר ולהיזהר בענייני סכנת נפשות אף יותר משאר איסורים, מפני שאיסור שעבר עליו יש לו תקנה בתשובה, אך הניזק בגופו לעיתים אין לו תקנה.

דברים שאסרו משום סכנה

מנו חכמים דברים שאסרום מפני הסכנה שבהם, ויש בהם זהירות יתרה:

• מאכלים ומשקים שיש בהם חשש נזק לגוף.
• הליכה במקומות מסוכנים שלא לצורך.
• מעשים פזיזים המביאים לידי סכנה.

הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש מנה הרבה מהנהגות אלו, וכתב שכל העובר עליהן ואומר 'הריני מסכן את עצמי ומה לאחרים עלי' או 'איני מקפיד על כך' — מכים אותו מכת מרדות, שכן השמירה היא חובה ולא רשות.

גדר הסיכון האסור

לא כל סיכון אסור, שאם כן לא יוכל אדם לחיות ולעסוק בפרנסתו. הכלל הוא שדבר שדרך כל בני אדם להיזהר ממנו, ושהשכל מורה שהוא מסוכן — אסור. אך דברים שדרכם של רוב בני אדם לעשותם, ואין בהם סכנה מצויה אלא רחוקה, מותרים, ועליהם נאמר 'שומר פתאים השם'.

על כן השתדלות בדרך הטבע לפרנסה ולחיים, אף שיש בה סיכון מסוים רחוק, מותרת, שכך דרכו של עולם. אך הכנסת עצמו לסכנה ברורה ומצויה, או הזנחת אמצעי זהירות מקובלים, אסורה.

חומרת הזהירות בבריאות

בכלל איסור הסיכון נכללת אף ההקפדה על אמצעי הבטיחות שדרך בני אדם להקפיד עליהם, והימנעות ממנהגים הידועים כמזיקים לבריאות. כתבו הפוסקים שדבר שנודע בבירור לרבים שהוא מזיק לגוף ומסכן אותו, יש בהימנעות ממנו משום 'ונשמרתם', ואין להקל בו בטענת בטחון.

בין סיכון עצמי להצלת הזולת

נמצאנו למדים ששתי חובות מקבילות מוטלות על האדם: לשמור על נפשו שלא להכניסה לסכנה, ולהציל את נפש חברו מסכנה. ולעיתים מתנגשות זו בזו — כשהצלת חברו כרוכה בסיכון עצמי. כאן צריך שיקול דעת מדוקדק: עד היכן מותר ואף חובה לסכן את עצמו להצלת הזולת, ומאיזה שלב הסכנה לעצמו גוברת. דבר זה תלוי במידת הסיכון ובוודאות ההצלה, ומסור להכרעת חכמים.

שמירת הנפש היא קיום רצון הבורא שנתן לנו את החיים בפיקדון. למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.