סוף מעשה במחשבה תחילה: דוגמה אישית לפני הכל

לא פעם אנו פוגשים הורים כואבים המתלוננים על התנהגות לא נאותה של בנם היקר. אך כשאנו מתבוננים בדברים בעין בוחנת ורוויית אהבה, אנו מגלים לעיתים אמת מפתיעה, התנהגותו הבסיסית של הילד טובה וטהורה, והוא משתדל בכל כוחו להיות "בסדר". הקושי מתחיל כשאנו, ההורים, מתוך חוסר סבלנות וחיפוש אחר "שקט תעשייתי", מגיבים בצורה שמובילה אותו בעל כורחו לתגובות לא רצויות. המשגה הראשון במעלה הוא, לצערנו, החיסרון בדוגמה אישית חיובית.

בעולם הרפואה קיימת מחויבות עתיקה: "ראשית, אל תזיק". יסוד זה הוא אבן פינה גם במלאכת החינוך הקדושה.

לפעמים אנו בטוחים שדרכנו החינוכית היא המושלמת ביותר, מתוך המחשבה הטבעית ש"אנו מכירים את הילד הכי טוב". אך במבחן הזמן, ובמיוחד בגיל ההתבגרות, עלול להתברר שפעולות שחשבנו אותן למחנכות ומעמידות גבולות , למעשה פגעו בנפשו העדינה של הילד והסבו נזק לטווח ארוך.

חינוך אמיתי אינו פתרון רגעי לכיבוי שריפות, אלא בנייה תורנית ועקבית המביטה קדימה. כפי שייסד לנו בעל הלבוש והפייטן הקדוש רבי שלמה אלקבץ זצ"ל בפיוט לכה דודי: "סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה".

לפני שאנו באים לתקן את הילד, עלינו לעצור לרגע של התבוננות פנימית. נבדוק בנחת וברוגע האם דרכנו מונעת מאהבה ומחשיבה ארוכת טווח, וניצוק לתוך ליבו הקטן דוגמה אישית של מידות טובות, דרך ארץ ויראת שמיים. כשהאווירה בבית מושתתת על כבוד וחמלה, הילד ממילא ישאף ללכת בדרך הישר מתוך שמחה ורצון פנימי.