סדר תקיעות השופר בשמיים שגילה הבעש"ט הק'

סיפר האדמו"ר הזקן (בעל התניא) ששמע מרבו המגיד ממזריטש ששמע מרבו הבעש"ט הק' שאמר לנכדו בעל דגל מחנה אפרים: סדר תקיעות השופר למעלה, כאשר הא-ל הגדול ה' הנכבד והנורא יושב על כסא רם ונישא והוא כסא דין, ואברהם אבינו מגֹּדֶל אהבתו מבקש ומתחנן לפניו שיעמוד מכסא דין וישב על כסא רחמים.

יצחק אבינו מתעורר בהתעוררות גדולה ומזכיר את עקידתו ומבקש על זרעו, והתעוררותו מסירה את כל המסכים.

יעקב אבינו מעורר רחמים רבים על בני ישראל,

ומשה רבינו, עומד בתפילה ותחנונים והרועים עומדים על ידו ומתאמצים בתפילה, ומלאכי מעלה מליצי יושר מביאים זכויותיהם של ישראל.

לעומתם, יש גם תובעים שסופרים ומונים את כל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו הטובים והלא טובים של כל אחד ואחד בפרט.

והאבות ומשה רבינו מליצים טוב על כל אחד, וזה בעצם סדר התקיעות:

תקיעה מיוחסת לאברהם, השברים ליצחק, והתרועה ליעקב.

וכאשר האדם צועק "אבא ומלכי הצילני ורחמני", בכך הוא נותן כח למידת הרחמים להתגבר.

אומר ר' נחמן מברסלב: בימי ראש השנה, יום הכיפורים ועשרת ימי תשובה, צריך להרבות בבכיות לפני ה' יתברך על החטאים והפגמים במדרגה של נער בוכה, כלומר: כמו ילד שאין בו חכמה ושכל ובוכה לפני אביו, כך צריך לבכות לפני ה' יתברך, וכיון שאין לאף אחד שום שכל וחכמה כלפיו יתברך, הבכייה לפניו צריכה להיות בתמימות ופשיטות על התרחקותנו מה' ועל הפגמים שפגמנו.

 וככל שמתחזקים בכך זוכים לאתרוג נאה (כידוע האתרוג הוא כנגד הלב).

אומר הבעש"ט שבימים הנוראים לא יעלה כלל בלב האדם שיצא דינו לרע חס ושלום, רק יאמין שיצא בכי טוב, ובכח זאת האמונה ממשיך שיהיה כך.

ומביא הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ז: "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא, לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם. ולא עוד, אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו".

אמרו חכמים: מקום שבעלי תשובה עומדין, אין צדיקים גמורין יכולים לעמוד בו.

כלומר: מעלתם גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהם כובשים יצרם יותר מהם.