מה הכי חשוב לבורא עולם?

כל אחד מונע על ידי רצונות, בין אם זה לעונג או בשביל למנוע סבל ולולא הרצון הוא לא יזיז אבר! (מובא בספרים שמי שיאבד את רצונו לגמרי מיד הוא ימות). וכשיש לאדם רצון – אין דבר העומד בפניו. אפילו מי שיש לו שנאה גדולה למישהו, ע"פ רוב אם יגידו לו שהוא יקבל מיליון דולר תמורת השלום, הוא יעשה הכל (ויוריד מעצמו) כדיי להשכין שלום. נמצא שחסר לו במידת הרצון. (וצריך לחקור איזה רצונות [סותרים] אחרים פועלים בו דוגמת הנקמה והשליטה וכו')

כשיש לאדם השתוקקות ורצון טוב מספיק חזק, אין לו זמן להתעסק בצרותיו והוא גם פחות יצטרך לעבור ב'דרך של ייסורים' שיקדמו אותו להיטיב דרכיו – שהרי הוא מקדם את עצמו ע"י שמעורר בעצמו את הרצון. (צרה אותיות רצה)

מאידך גיסא רצונות גורמים גם ללחץ – כשהם הרבה ויוצאים מכלל שליטה וסדר [ריבוי שמן].

רצון מביא ליידי ריצה מיותרת – כשאני רואה משהו שאין לי (ולא הייתי צריך בכלל) ופתאום אני מתרוצץ [מלשון ריצה] להשיגו. נמצא שרצון גשמי רק גורם לי להעמיק את תחושת החיסרון (דהוי כשותה מים מלוחים שרק מגבירים את צימאונו. ולכן הרפואה היא לא לרצות עוד אלא להסתפק וליהנות ממה שיש).

רצון מביא ליידי תסכול שלא הולך לי כרצוני (ולעצבות שאני לא מצליח לממשו). מצב זה נקרא 'התנגדות הרצון' – אני חושב שהדברים צריכים לקרות לפי שכלי ורצוני ולכן אני לא זורם עם התהליך שה' מוביל אותי – שהוא הטוב האמתי עבורי (הדרך היא התכלית. ובאמת רוב המחלות נובעות מחמת תקיעות וחוסר זרימה – רפוי = ריפוי). 

בתוך כל יהודי יש 'רצוננו לעשות רצונך' מחמת הנשמה האלקית שמחוברת לשורשה, שבשורש יש רק רצון אחד של הבורא - שהכל מתנהג ברצונו.

אומר רבנו שעיקר הבחירה הוא ברצון (ובהשתדלות, כי התוצאה ביד השם). "ואין אנו יכולין לקיים התורה והמצוות [בשלמות] כי אם ע" הרצון". (וחשוב בעיניו ית' רצון לב האדם המשתוקק באמת כאילו עשה ותיקן הכל בפועל ממש [אוהב ישראל מאפטא])

 וכל המניעות הם רק כדי להגביר את החשק והרצון – "כי כל מה שרחוקין יותר מאביו מתגבר הרצון יותר" [ודיבר על מי שמרגיש רחוק מהשם שישתוקק וישאל 'איה מקום כבודו' וזה עיקר תיקונו ועלייתו בבחינת 'נתאווה לדירה בתחתונים'. שכגודל הצמצום - גודל ההארה].

ומצינו שלאחר שיש לאדם רצון אמתי ה' מסייע בידו - כך מובא ברמב"ן בעניין המשכן שבנו ישראל במדבר, שה' נתן בליבם את החכמה לעשות למרות שלא למדו כלל את המלאכות הללו! וזה מחמת גודל הרצון שהיה להם לעשות את מלאכת השם בכל ליבם ונפשם [שמות לה, כא.  לא, ב].

 ובאמת במהרש"א מובא על מאמר חז"ל [מכות י] 'בדרך שאדם רוצה לילך' ש"כפי רצונו ודעתו של אדם מוליכים אותו אותם המלאכים הנבראים מאותו רצון ומחשבה". וכעין זה כותב גם הגר"א: ש"כל דבר שלב האדם מתאוה ומגמת נפשו אליה – אותו הדבר מתקיים".

אמר רבי יצחק אשריהם הצדיקים שהרצון שלהם בדבקות של הקב"ה תמיד, וכמו שהם מתדבקים בו תמיד כך גם הוא נדבק בהם ולא עוזב אותם לעולמים (ואין קרוב לקב"ה כלבו של האדם).

 אחד ההסברים כיצד האבות [אבה - רצה] קיימו את התורה כולה קודם שנתנה הוא שהם קיימוה ע"י הרצון!. וכן מובא בדרשות הבן איש חי "שבכל עת בשנה שיתאווה וישתוקק לקיים סוכה ולולב ואכילת מצה וכיוצא - נחשב לו כאילו קיים אותם".

ביערות דבש (ב, י) מובא על עני שאין לו כסף לאתרוג אך משתוקק מאוד לקיים את המצווה, שדבר זה חשוב לפני הבורא יותר מהעשיר שמקיים מצוות אתרוג בשיא ההידור. ובזוהר שמובא בליקוטי הלכות חושן משפט כתוב שמשה רבינו זכה לכל מה שזכה בזכות הרצון שהיה כוסך תמיד להחזיר כל העולם למוטב, וכלשונו: "שהיה חושב כל ימיו שאילו היה אפשר לו היה מחזיר כל העולם לה' יתברך". [ערב ג, לא]

בצדקת הצדיק אות מ' לרבי צדוק הכהן מלובלין כתוב דבר מבהיל: "שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון השם ית'.…ומאחר שהשם ית' רצה כן הרי הכל זכויות וזוכה לכפרה גמורה" (בודאי שאסור לאדם לפול לחטאים ויש דין ודיין ויש לעשות תשובה. ודבריו עמוקים.)

מובא בנתיבות שלום [בחוקותיי] שע"י ההשתוקקות לקיים את המצווה זוכה האדם לשכר כבר בעולם הזה. ובזוהר הקדוש [ויקהל רי ע"ב]  כתוב ע"י הרצון וכוונת הלב בקיום התורה והמצוות, האדם מכין עבור נשמתו לבושים לגן העדן העליון (ארבע מאות עלמין דכיסופין דירתין צדיקיא לעלמא דאתי).

 וברצון טוב של הלב יכול האדם להמשיך את השכינה שתדור עמו ותשרה עליו למרות שהיא בסוד ההסתלקות מחמת עוונות הדור – כי הכל תלוי בנדבת הלב "וכד תיתי לאשראה עמיה [וכשהשכינה תבוא לשרות עמו אז] כמה ברכאן וכמה עותרא תיתי עמה [כמה ברכות וכמה עושר תביא עמה] וכו'"

בירור ובניית הרצון

עשה טוב: לשאול את עצמי מה אני באמת רוצה? כל אדם נמשך לעונג ["אין למעלה מעונג". ס' היצירה] והעונג והטוב האמתי הוא רק בחיבור לאלקות. "ואני קרבת אלקים לי טוב" כמו שאומר הרמח"ל וכל דבר אחר אינו אלא הבל ושווא נתעה. (ובכל תענוג לזכור שזה רק ניצוץ מאלקות [שורש], שהעונג של הגוף מזכיר לנשמה את העדן העליון. ל"מ].

 גם מי שרודף אחרי תאוות העולם הזה, רודף מבלי דעת אחר 'רצונות נפולים' המלובשים בהתאוות, אבל בתוך תוכו גם הוא מחפש ומשתוקק לעונג האלקי. אחרי שבררתי את הרצון אני בודק עד כמה אני רוצה? (חשבון נפש יומי עם תפילה [שהרצון יגבר] והתבוננות, שהרי איפה שאדם נדבק בעוה"ז – לשם הוא נמשך בעוה"ב), שכגודל ההשתוקקות גודל המשכת השפע (תע"ס. ומצד הנשמה יש לנו רצון אינסופי).

 וכן עד כמה אני מוכן להקריב בעבור הרצון הזה? כגון להתרחק מחברים שמושכים אותי לרצונות מנוגדים ולהתקרב לצדיקים ולחברים יראי ה' שמעוררים אצלי נקודות רצון פנימיות.

ואיך יתחבר ויתדבק האדם לבוראו? מובא ב'עץ חיים' לאריז"ל ש"עלה ברצונו הפשוט [של הבורא] לברוא העולמות" בשביל להיטיב לנבראיו [להוציא לאור שלימות פעולותיו ולהראות רחמנותו]. ואומרת הגמרא עה"פ ''ולדבקה בו'': וכי אפשר להדבק בבורא? אלא הדבק במעשיו – מה הוא רחום אף אתה, מה הוא חנון – אף אתה [תטיב לזולת. סוטה יד, כתובות קיא].

 לכן ע"י שהאדם משפיע ומשווה צורתו אל המאציל העליון הוא נדבק בו. (מובא במאור ושמש 'תצווה' שהמהות של השם המפורש הוא 'אהבה'. ואדם בגימטרייה הויה במילוי אלפין).

רצון וצִנור הן גם אותן אותיות. מי שמקבל על מנת להשפיע – נעשה צינור להעברת שפע. וכן כל השמחה האמתית שלנו היא  רק כאשר אנחנו נותנים לזולת (והדברים ידועים). בליקוטי הלכות מובא ש"לשמחה שאין לה קץ אי אפשר לזכות כי אם מי שאינו בחינת מקבל כלל" [ערב ג,יח. שליח לגבות חובו ב,ח. עוד מובא שם ש"עיקר השמחה ע"י הארת הרצון שזוכין ע"י צדקה"].

הפה שהוא הצינור שדרכו אנו מביעים את דעתנו (והוא הכלי העיקרי של האדם - רוח ממללא), יכול להרוס ולהרוג וכן לרפא [רפואה אותיות אור פה], תלוי מה נעביר דרכו.

גם היסורים נועדו בשביל לקבל [סם היסורים] על מנת להשפיע רגש הזולת - שעל ידם האדם מבין את חברו, מתחבר אליו ואוהב אותו.

כותב בעל ה'בלבבי משכן אבנה' ש"כל יחיד שמכיר שכח הדיבור שלו הוא כח של אלוקות, בכוחו לחולל פלאות בדיבורו. לא מכח שהוא בעל מדרגה, אלא מכח ההכרה שמי שמדבר כאן זה הקב''ה! צריך רק להיות בעל אמונה בחוש בשביל לזכות לכך", ושכל הצדיקים הגדולים שעשו ניסים חיו מתוך התבוננות תדירית שהם רק צינור, והבורא הוא הפועל דרכם - בלבושי המחשבה/דיבור/מעשה!

סור מרע: למצוא מה מרחיק אותי מהרצון התכליתי – לעשות הכרת הרע [מחאה] ולהתבודד על זה. מובא בליקוטי מוהר"ן שע"י התבודדות - שאדם משיח לפני השם ומרבה להתפלל על ביטול הרצונות [והמידות] הרעות שלו - הוא "יכול לבטל הכל ולתדבק בהשם ית' ולהכלל בשרשו". רבי נחמן בעצמו עבד כך על כל מידה בנפרד עד שביטל אותה, החל מהתאווה הידועה  - שהיא עיקר הנסיון של היהודי בעולם (וסם המוות שלו, שפגמים של קדושה מגבירים את כח הגוף שמכסה על הנשמה מלהאיר [גוף = מגופה – כיסוי]

רצון אותיות נוצר – אדם שעוצר את הרצונות והתאוות האסורות מלבוא ליידי ביטוי עד שהוא מבטל אותן לגמרי ומגיע לרצון הרצונות [הרצון הפנימי] -הרי זה הגיע למלכו של עולם (ואז הכל נעשה מאליו, שאין דבר העומד בפני הרצון). הידיעה שה'חריצות שקר והגזירה אמת' וכל ההשתדלות אחר הרצונות הגשמיים לא באמת יעזרו, יגרמו לאדם להתייאש מהם מהר יותר. * גם תכלית הצמצום [נוצר] הוא ליתרון האור מן החושך [מצב ג' בקבלה – שבחינה ד' תשתוקק לחזור לאור]

מיקוד - הרב שלום ברוך בנו של 'בעל הסולם' כתב שהמח לא סובל ב' רצונות (פיזור) ולכן יש למקד את הרצון בדבר אחד ! ("והנה הקושי המונע מהאדם את היכולת להתפלל הוא שרצונו מתחלק לכמה חלקים, ומטעם זה מובא בספרים שכאשר אדם ניגש להתפלל על איזה עניין, יתפלל רק על דבר אחד" וכו'). לכן צריך להתמקד ולשים דגש באותה הנקודה הפרטית שמאירה לי בעבודת ה' (ועליו לבנות תפילות, לימוד בעניין וכו'. לאפוקי התחזקות רגעית ממשהו ששמענו ואנו לא מחזיקים בו 'וקונים' אותו באמת). הרבה פעמים צריך להתפלל לרצות בכלל..

להוציא בפה את הכיסופים והרצונות -

 בליקוטי מוהר"ן [ל"א] כתב: ע"י השיחה שמשיחין ומדברין בינו לבין קונו ומוציאין בפה הכיסופין והרצונות הטובים שלו מה שהוא נכסף ומשתוקק ומתגעגע לצאת מהרע שלו ולזכות לטוב אמיתי.. וע"י זה יזכה לפעול בקשתו.. וממשיך טובה וברכה לכל העולמות.. ועל ידי זה יכולים להחזיר כל העולם למוטב"! (כי עי" זה נתהווה נפש ומתגלגלת לתוך הרשע ולהחזירו בתשובה). ראה עלים לתרופה שכ"ג, ליקוטי הלכות ערב ג'