התפילה – הכוח שמפעיל את כל המערכות

רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל עורר בדרשתו את גודל נחיצות הכוונה בשעה שמדברים עם בורא העולם, וכה אמר:

רבי יהודה צדקה זצ"ל עושה חשבון: במשך שנות חייו של אדם, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", אדם מברך יותר משני מיליון ברכות, כפי שאמרו חז"ל: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום.

הוא אומר, כתוב בזוהר הקדוש שכאשר ברכות עולות מלמטה למעלה, נפתחים כל השערים בשמים, וכל הממונים העליונים פותחים את הפתחים ומכריזים: זו המתנה של המלך ששלח פלוני. כלומר, כאשר אדם מברך ברכה כראוי, הברכה עולה לפני הקדוש ברוך הוא כמתנה יקרה, ואף מכריזים את שמו של האדם ששלח את המתנה למלך.

אבל כאשר אדם מברך בחיפזון, כשהמילים קטועות וללא כוונה, הברכה עולה בצורה פגומה וחסרה, וכביכול מכריזים בשמים: את הברכה הזאת שלח פלוני. איזו בושה גדולה היא, הרי לחברו הוא מדבר בצורה מכובדת וברורה יותר מאשר בדיבורו אל מלך מלכי המלכים.

רבותי, עלינו לדעת: כפי ששלחנו את הברכות שלנו למעלה, כך הן נשארות איתנו לנצח. במשך מיליון שנה, מיליארד שנה, ולנצח נצחים, יהיו הברכות שלנו צמודות אלינו כפי שהגינו אותן. לכן כמה חשוב להקפיד שכל ברכה וכל תפילה ייאמרו לאט, במתינות ומתוך כוונה, כדי שלא נבוש ולא ניכלם בעבודתנו.

בישיבת פוניבז' הקטנה, מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל היה מחדיר בתלמידיו כיצד ראוי לברך ברכה. הוא לימד אותנו שלפני שמוציאים ברכה מהפה יש לעצור לרגע ולחשוב: למי אני הולך עכשיו לברך? למי אני אומר "ברוך"? על מה אני מברך? מה הכוונה כשאני אומר את שם השם?

רבנו יונה אומר שאם אדם אינו מכוון באמירת שם השם, יש בכך חשש של חילול השם. לכן צריך להתבונן במשמעות המילים: "בורא פרי העץ", "שהכל נהיה בדברו", ולא לזרוק את המילים מהפה בלי מחשבה.

העיקר הראשון בכל ברכה ותפילה הוא לא למהר. תפילה אינה סתם אמירה, אלא היא שפיכת הלב לפני הקדוש ברוך הוא. כל ברכה היא מתנה שאנו שולחים למלך.

החובות הלבבות מביא משל נפלא: מלך הודיע לאחד מעבדיו כי הוא מעוניין להתארח בביתו לסעודה ביום פלוני. שמחתו של העבד לא ידעה גבולות, והוא החל בהכנות לקראת האירוע הגדול.

והנה לפתע נזכר כי בדיוק באותו יום תכנן טיול משותף עם חבריו. הוא התייעץ עם אשתו, ושניהם החליטו שהטיול יתקיים כמתוכנן, ואשת החיל תדאג לארוחת המלך.

ביום המיועד הגיע המלך במרכבתו המלכותית עם כל הפמליה, והנה הוא מבחין שבעל הבית נעדר. אשתו מיהרה להסביר כי בעלה יצא לטיול עם חבריו, טיול שנקבע כבר לפני זמן רב, אך אל לו למלך לדאוג, שכן היא תארח אותו על הצד הטוב ביותר.

האם יעלה על הדעת שהמלך ידרוך על מפתן דלתם? וכי המלך הגיע לביתם משום שחסר לו אוכל? הלא מטרת הביקור הייתה כדי להתענג ולהשתעשע עם בעל הבית, ובזה שנעלם מהבית והלך לטיול עם חבריו הרי הוא מורד במלכות.

והנמשל נוקב: אדם מגיע לתפילה. מי זה ה"אדם"? הפה שלו? השפתיים או הלשון שלו? החניכיים או השיניים? הלא האדם הוא הלב שלו. והנה האדם מורה לפה שלו: "קדימה, תתחיל לדבר". הוא מורה ללשון ולשיניים שלו: "תגידו כבר, ברוך אתה ה'". אבל איפה הוא נמצא? איפה הלב שלו נמצא? במחוזות אחרים.

הרי הוא ממש כאותו עבד ששולח את אשתו ובניו לכבד את המלך, ואילו הוא בעצמו מסתלק מן הבית.

על דבר זה צווח הנביא (ישעיהו כט, יג): "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה".

כלום יעלה על הדעת שהמלך, הקדוש ברוך הוא, יתרצה לקבל תפילה שכזאת?
שנזכה להתפלל מעומק הלב ושתתקבלנה תפילותינו ברצון 
שבת שלום