הטעות שמיליוני יהודים עושים ביום הכיפורים

השבוע יחול היום הקדוש בשנה – יום הכיפורים.

בזוהר הקדוש (תיקוני זוהר, תיקון ו') מובא אדם שמתפלל ביום הכיפורים, ובמשך כל היום כולו צועק ובוכה רק על צרכיו האישיים – על מחילת עוונותיו, פרנסתו, בריאותו וסליחתו – אך שכח לגמרי לצעוק את צעקתה של השכינה הקדושה השרויה בגלות, אומר עליו הזוהר הקדוש שהוא מהגרועים שבערב רב!

ולא עוד, אלא שהזוהר מכנה אותו בכינוי גנאי "צווחים ככלבים" – שנאמר עליהם "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה", שכל צעקתם היא רק "הב הב" (הב לנו מחילה, הב לנו חיים, הב לנו פרנסה), מבלי לשים לב לכאבו של המלך.

והדבר טעון ביאור: הרי יום הכיפורים הוא יום סליחה ומחילה! מה פסול יש בכך שאדם מבקש על נפשו, על בריאותו ועל פרנסת בני ביתו ממי שהבריאות והפרנסה שלו?

ראשית יש להדגיש שבודאי יש לבקש ולהתחנן על ה-כ-ל. אין כונת הזוהר שיש לבקש רק על השכינה הקדושה, בודאי שלא. חובה עלינו לבקש ללא הגבלה, אבל בד בבד לשים דגש על הבקשה האדירה על גילוי כבוד שמים.

כדי להמחיש את עומק העניין נתבונן במשל נוקב:

מלך גדול ונערץ, שהיה לו בן יחיד שאהב אותו בכל נימי נפשו. המלך השקיע בנסיך הקטן את כל נשמתו הכל כדי להכין אותו ליום שבו ינהיג את הממלכה האדירה.

אך הנסיך לא הלך בדרך אביו. שוב ושוב עבר על רצונו, המרה את פיו וזלזל בכבוד המלכות. לאחר שנים של ניסיונות שלא הועילו, לא נותרה ברירה ביד המלך אלא לעשות צעד כואב לגרש את בנו מן הארמון, נתן לו מעט צידה לדרך ושלח אותו מעל פניו בליווי כמה משרתים. הבן יצא ובכה, תעה בדרכים, עד שבאחד הימים נפל לתוך בור עמוק, ונשברה רגלו.

מרוב צער על שנגזר עליו לגרש את בנו, לא יכול היה המלך להמשיך לשבת בארמונו. המלך שרף את הארמון ויצא אף הוא לנדוד בארץ בצער גדול ובגלות.

היה למלך מסלול נסיעה קבוע, ופעם אחת בשנה היה המסלול הזה עובר בדיוק ליד אותו הבור שבו היה מוטל הנסיך המיוסר. והנה מגיע היום! הנסיך בבור שומע את שקשוק גלגלי מרכבת המלך. הוא יודע שאביו מתקרב, ומתוך הבור הוא מתחיל לצעוק בכל כוחו: "אבי המלך! הושיעה! רחם עליי!"

המלך, ששמע את קול בנו, נחפז מיד אל פי הבור, ובדמעות בעיניו שאל: "מה לך בני? מה אתה מבקש?" ענה הנסיך מתוך הבור: "אבא, האוכל שלי עומד להסתיים, תביא לי עוד קצת לחם! וגם, כואב לי הקרסול, תביא לי תרופות לשיכוך כאבים... אה, ואם אפשר, גם בקבוק מהמיץ המתוק שאני אוהב!"

המלך הסתכל על בנו בתימהון ובשיברון לב. הוא שואל: עוד משהו? – כן עוד קצת כסף... נתן לו המלך את כל צרכיו והמשיך בדרכו, עד לשנה הבאה...

המשל הזה הוא בדיוק הטרגדיה של התפילה שלנו ביום הכיפורים!

הקדוש ברוך הוא, כביכול, שרף את ארמונו (בית המקדש), יצא לגלות יחד עמנו, והשכינה הקדושה מוטלת בעפר. פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים יום של "אחד בשנה" המלך מגיע קרוב קרוב אל פי הבור שבו אנחנו נמצאים.

ומה אנחנו מבקשים ממנו? "תביא לי פרנסה! תביא לי רפואה! תביא לי עוד כמה 'סוכריות' ותרופות לשיכוך הכאב של הגלות!"

למה איננו צועקים: "אבא! נמאס לנו מהבור! נמאס מהגלות! אנחנו רוצים שהשכינה תחזור למקומה, שבית המקדש יבנה, שנחזור לחיות איתך בארמון המלכות!"

הרי ברור לכולנו שכשנחזור לארמון – ממילא לא יהיה עוד צורך לבקש על פרנסה, לא על בריאות, ולא על שום "שיפורי תנאים" בתוך הבור!

ביום הכיפורים, כשנעמוד בתפילה נזכור להעמיד במרכז את הצעקה על גילוי כבוד שמיים: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך" ''ומלכותו בכל משלה''.

יזכנו הקב"ה לצאת בקרוב מן הבור, לחזור לארמונו, ונזכה לשנת גאולה, מחילה, חיים, בריאות ופרנסה ברווח ובשמחה!