גבולות כן, שנאה לא

משהו לא ברור בסיפור המפורסם של "קמצא ובר קמצא" בגללו חרבה ירושלים: על מה רבו בעל הסעודה ובר קמצא? על מה ניטש הסכסוך שהצדיק שנאה וגירוש מעליב מהסעודה לעיני כל ישראל?

במיוחד ש"בר קמצא" הציע לשלם את המנה שלו, את חצי הסעודה ואפילו את הסעודה כולה ובלבד להישאר באולם בלי בושה. אולם בעל הסעודה דחה את ההצעה לחלוטין ותבע ממנו לעזוב את המקום מיד וגם במחיר הפסד כל התשלום. למה בעל הסעודה היה מוכן להפסיד כל כך הרבה כסף כדי לגרשו? בגמרא לא כתוב שהיה עשיר, אלא סתם יהודי שאולי עשה סעודת חתונה לבנו ותמיד באים לחתונה לחוצים בכסף ושמחים על כל מתנה שתקל לשלם את הוצאות החתונה...

עוד לא ברור כיצד שתקו החכמים? איך גדולי ישראל האמיתיים שכל דברתם ברוח הקודש, ראו בעלבונו של יהודי ולא הגיבו?

החתם סופר (על הגמרא שם) מוסיף נדבך מדהים: זו הייתה שנאה לשם שמים. אותו "בר קמצא" היה "רשע". הוא חטא והחטיא ולכן השנאה כלפיו הייתה מסיבות נכונות. העשיר התעורר בפרץ של כבוד שמים והלך עד הסוף וכשמדובר על שנאה קדושה - מי יעז לסחור בכסף? הוא דחה בשאט נפש את הצעת השוחד של בר קמצא והפגין את הדבקות בעיקרי האמונה. החכמים ישבו בשקט ושמחו בסילוקו של בר קמצא מהאולם.

ואולם, זאת בדיוק הצוואה הנוראה שהותירו מגני ירושלים האחרונים: היזהרו משנאה קדושה שיוצאת מפרופורציות. היזהרו מחרמות והקמת גדרות גבוהים בין יהודים. אם כוונות טובות מובילות לכך, ששניים אינם יכולים לשבת בסעודה יחד – זה סימן שהשמש שוקעת. זה אות שנפרמים החוטים העדינים שקושרים אותנו לעם אחד והחורבן מתקרב חלילה.

כי קו דק עובר בין העמדת גבולות נכונים ובין שנאה גמורה: עלינו לדחות את החטא ולא את החוטא. להרחיק את הדעה הפסולה ולא את האדם עצמו. כלשון רבינו הזקן בספר התניא (פרק לב): 'לשנוא את הרע שבו, אבל בד בבד לאהוב את הטוב שבו'.

שכן האדם עמוק הרבה יותר מהטעויות שלו. גם הטעויות של יהודי נובעות מכוונה טובה, ובכל מקרה, חלק ממנו נשאר טהור ומושלם שלא פוגע בו החטא. לכן לצד המאבק בדעה הפסולה, עלינו לזכור כי מדובר בבני אברהם, יצחק ויעקב, והטוב ימשוך את הטוב ויאיר ויגביר את הצד הנכון.