בגרות היא קבלת אחריות

מיהו בעל התשובה הראשון בהיסטוריה? המדרש מכריז: "ראובן פתח בתשובה תחילה. אמר לו הקב"ה: מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה, חייך שבן בנך פותח בתשובה ולכן קוראים בפרשת שובה את הפטרת הנביא הושע (מצאצאי ראובן): שובה ישראל עד ה' אלוקיך".

מדוע מתעלם המדרש מבעלי התשובה שקדמו לראובן, כמו אדם הראשון שהתחרט על עץ הדעת או קין שהתוודה "גדול עוונו מנשוא"?

הרבי מליובאוויטש מציג תובנה נוקבת (ליקוטי שיחות ל/202): אדם וקין הודו בתוצאה הרעה, אבל לא הודו באשמה. הם הכירו בכך שחטאו, אבל לא לקחו אחריות על החטא. להיפך, הם ראו עצמם כקורבנות שנפלו בידי כוחות חזקים מהם. אדם הראשון התגונן: "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל". האישה פיתתה אותי לאכול ולא יכולתי לעמוד מול המילים היפות שלה. קין נוקט בהאשמה חמורה: "השומר אחי אנוכי?!" וכוונתו לרמוז כלפי מעלה (תנחומא ט): "אתה, ריבונו של עולם, שומר כל הבריות ואתה מבקשו מידי"?!. כלומר, אתה בראת אותי עם יצר שטני של זעם ורציחה ולא יכולתי לשלוט בו.

ראובן היה הראשון שהודה באשמה. הוא לא העביר אחריות אלא הפנה את הטענה לעצמו. בעוד שהיה יכול למצוא צידוקים רגשניים לפזיזותו, כמו לטעון שפעל מתוך חרדה לכבוד אמו. הכאב שבער בו שנים כבנה הבכור של 'האישה השנואה', התפוצץ כשחשש שמיטת יעקב תעבור לאוהל שפחת רחל. אבל ראובן הביט רק פנימה, כי ראובן הבין את מהות האנושיות: האדם אינו קורבן של כוחות חזקים ממנו. שום כוח אינו יכול לגרום לאדם לעשות מעשה שמושלל ממנו לחלוטין. אדם לא עושה מתוך כעס או כאב, מעשה שלא חשב עליו מראש.

אילו ראובן היה רגיש באמת לכבוד אביו, שום התקף זעם לא היה יכול לגרום לו להתפרץ למקום כה אישי בחיי יעקב, כמו מיקום המיטה של הצדיק. העובדה שאירעה פגיעה כזו – מעידה כי בעומק הנפש הייתה חסרה בו הערכה למעמד אביו.

אנו חיים בעידן של אי קבלת אחריות. מרוב החשש להיעלב, בוחרים בקיצוניות ההפוכה של תרבות הקורבן. אבל מי שאינו מודה – אינו מתקן. זריקת ההאשמה על הזולת, משמעותה שחיי יישארו תלויים באחרים, שמישהו אחר ימשול בבחירות שלי וימשיך לעצב את חיי. נטילת אחריות היא ההכרה שאני בחרתי לחטוא ולכן אני מסוגל לבחור הפוך ולהשתחרר מהחטא. הפה שאסר הוא הפה שיתיר.