תשעה באב: יום החורבן הגדול ודיני הצום

תשעה באב הוא היום החמור ביותר מימי האבל בלוח השנה היהודי, היום שבו אירעו הצרות הגדולות ביותר בתולדות עם ישראל. המשנה במסכת תענית מונה חמישה דברים שאירעו בתשעה באב, ובראשם חורבן שני בתי המקדש. יום זה נקבע כצום חמור, השווה במידת מה ליום הכיפורים בחומרת עינוייו.

חמשת הדברים שאירעו בתשעה באב

המשנה מונה חמישה אירועים: נגזר על אבותינו במדבר שלא ייכנסו לארץ בעקבות חטא המרגלים, חרב הבית הראשון, חרב הבית השני, נלכדה ביתר בימי מרד בר כוכבא, ונחרשה העיר ירושלים. חורבן שני בתי המקדש באותו יום עצמו, אף שהיו ביניהם מאות שנים, נתפס כסימן לכך שיום זה מסוגל לפורענות.

חטא המרגלים, שאירע על פי המסורת בליל תשעה באב, הוא שורש הפורענות. חז"ל אמרו כי באותו לילה בכו ישראל בכייה של חינם, ואמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות. כך הפך תשעה באב ליום שמסוגל לבכי ולצער לאורך הדורות.

חמשת העינויים

בתשעה באב נוהגים חמישה עינויים, כביום הכיפורים: אסורה אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל מעור, ותשמיש המיטה. הצום מתחיל מבערב, מן השקיעה, ונמשך עד צאת הכוכבים של היום שלמחרת, בשונה מן הצומות הקלים הנמשכים רק ביום. חומרת הצום נובעת מכובד האירועים שאירעו בו.

נוסף על העינויים, נוהגים מנהגי אבלות נוספים: יושבים על הקרקע או על כיסא נמוך עד חצות היום, אין לומדים תורה אלא בדברים העצובים המותרים, כגון מגילת איכה, ספר איוב ודברי הפורענות שבירמיהו, ונמנעים מנתינת שלום זה לזה. כן נמנעים ממלאכה ומעיסוק שמסיח את הדעת מן האבל.

סדר הליל והיום

בליל תשעה באב, לאחר תפילת ערבית, קוראים את מגילת איכה לאור עמום, בקול בכי ונהי. לאחר מכן אומרים קינות המתארות את החורבן ואת הצרות שפקדו את ישראל. בבית הכנסת מסירים את הפרוכת מארון הקודש כסימן לאבל, ויש שמכבים חלק מן האורות.

בשחרית מתפללים ללא תפילין, שכן התפילין נקראים "פאר", ואין פאר בעת אבל. קוראים בתורה מפרשת התוכחה, ומפטירים בנבואת הפורענות של ירמיהו. לאחר מכן יושבים על הארץ ואומרים קינות עד סמוך לחצות. במנחה מניחים תפילין ומתפללים כסדר, ומוסיפים בתפילה את נחם המבקש על נחמת ירושלים.

כשחל בשבת

כאשר תשעה באב חל בשבת, נדחה הצום ליום ראשון, ונקרא אז "תשעה באב נדחה". בשבת עצמה אין נוהגים אבלות כלל, שכן אין אבלות בשבת, אך נמנעים מתשמיש המיטה. במוצאי השבת מתחיל הצום, ומתעכבים מעט בקריאת מגילת איכה עד שיאמרו "ברוך המבדיל בין קודש לחול".

מאבל לתקווה

אף על פי שתשעה באב הוא יום של אבל עמוק, חכמינו ראו בו גם זרע של גאולה. מסורת היא כי המשיח נולד בתשעה באב, ללמדנו כי מתוך החורבן הגדול ביותר צומחת הישועה. מסורת היא גם כי לעתיד לבוא יהפכו ימי הצום לימי ששון ושמחה, וכדברי הנביא זכריה: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים".