תמוז ואב: ימי בין המצרים והדרך מאבל לנחמה

החודשים תמוז ואב נחשבים במסורת ישראל לחודשים של אבל ומשבר לאומי. בהם אירעו רבים מן האסונות הגדולים בתולדות העם, ובמיוחד חורבן שני בתי המקדש. ובכל זאת, מתוך עומק האבל, צומחת בחודשים אלו גם נחמה ותקווה, והם מלמדים אותנו על היכולת להפוך כאב לעבודה רוחנית ולתיקון.

שבעה עשר בתמוז — ראשית השבר

חודש תמוז כולל את צום שבעה עשר בתמוז, יום שבו לפי המסורת אירעו חמישה דברים קשים לעם ישראל. בין השאר, ביום זה הובקעה חומת ירושלים בתקופת החורבן, ובו נשתברו לוחות הברית הראשונים בעקבות חטא העגל. צום זה פותח תקופה של שלושה שבועות הקרויים "ימי בין המצרים", הנמשכים עד תשעה באב.

הביטוי "בין המצרים" לקוח מן הפסוק במגילת איכה, "כל רֹדפֶיה השיגוה בין המצרים". בימים אלו נוהגים מנהגי אבלות מסוימים, שמתעצמים ככל שמתקרבים לתשעה באב. זוהי תקופה של התבוננות פנימית, שבה אנו מתבוננים בסיבות שהביאו לחורבן ובדרכים לתקנן.

אב — חודש האבל הגדול

חודש אב הוא ליבה של תקופת האבל. עם תחילתו, נוהגים למעט בשמחה, כביטוי ההלכתי "משנכנס אב ממעטין בשמחה". תשעת הימים הראשונים של החודש מתאפיינים במנהגי אבלות נוספים, והם מגיעים לשיאם ביום התשיעי — תשעה באב.

תשעה באב — היום הכבד בשנה

תשעה באב הוא יום הצום הכבד והעצוב ביותר בלוח השנה היהודי. לפי המסורת, בו נחרבו שני בתי המקדש, וכן אירעו בו אסונות נוספים לאורך הדורות. ביום זה נוהגים מנהגי אבלות כבדים, יושבים על הארץ או על כיסא נמוך, וקוראים את מגילת איכה המתארת את חורבן ירושלים בלשון נוגה ומכמירת לב.

אך חז"ל לימדו אותנו מבט עמוק: הם ייחסו את חורבן הבית השני ל"שנאת חינם" שפשטה בעם. מכאן שהתיקון לחורבן הוא דווקא אהבת חינם — חיזוק האחדות, הוויתור והדאגה לזולת. ימי בין המצרים אינם רק ימי אבל פסיביים, אלא קריאה לעבודה פעילה על מידות האדם וקשריו עם הסובבים אותו.

הניצוץ שבתוך החושך

למרות אופיו הכבד, חודש אב טומן בחובו גם זרע של אור. המסורת מלמדת כי המשיח נולד, כביכול, בתשעה באב — רעיון המבטא את האמונה שמתוך עומק החורבן צומחת הגאולה. עוד מלמדים חכמים שבעתיד ימי האבל יהפכו לימי שמחה וששון. הכאב אינו סוף הדרך, אלא תחנה בדרך אל התיקון.

חמישה עשר באב — שיא של שמחה

מעט אחרי שיא האבל, באמצע חודש אב, חל יום ט"ו באב, שחז"ל תיארו כאחד הימים השמחים שהיו לישראל. יום זה מסמל את המהפך מאבל לשמחה, מן הריחוק אל הקרבה. הניגוד החד בין תשעה באב לבין חמישה עשר בו, בתוך אותו חודש עצמו, מלמד על תנועה רוחנית עמוקה — היכולת לקום מן השבר ולמצוא שמחה ואחדות מחודשת.

המסר של תמוז ואב

תמוז ואב מלמדים אותנו ששברון לב יכול להיות נקודת פתיחה לצמיחה. הם מזמינים אותנו לא להדחיק את הכאב הלאומי וההיסטורי, אלא להתבונן בו, ללמוד ממנו, ולפעול לתיקון. דרך אהבת חינם, חיזוק האחדות ושאיפה לבניין מחודש, הופכים חודשי האבל לחודשים של תקווה ונחמה.