תכלית האדם — "לדבקה בו" על פי הרמח"ל

רבנו משה חיים לוצאטו (הרמח״ל) פותח את ספרו „מסילת ישרים” בהצהרה שהיא יסוד כל עבודת ה׳: „יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו”. אין זו שאלה פילוסופית מופשטת אלא שאלת החיים עצמם — האדם החי ללא בירור תכליתו דומה לספינה השטה בלא הגה. משום כך הקדים הרמח״ל את כל דיני המידות והזהירות בבירור אחד: לשם מה באנו לכאן.

„לדבקה בו” — הגדרת התכלית

קובע הרמח״ל בפרק א׳ באר היטב: „האדם לא נברא אלא להתענג על ה׳ ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא”. התכלית האמיתית אינה בעולם הזה כלל, אלא בעולם הבא, שם מקום הדבקות בבורא. ואולם — מוסיף הרמח״ל — „והמקום שבו יזכה לתענוג הזה באמת הוא העולם הבא... אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה הוא זה העולם”.

נמצא שהעולם הזה אינו התכלית אלא הפרוזדור, כלשון חז״ל במסכת אבות (ד׳:ט״ז): „העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין”. הדבקות בה׳ — „לדבקה בו” (דברים ל׳:כ׳) — היא היא נקודת המרכז שאליה מכוונות כל המצוות והמידות.

הכלי לדבקות — קיום התורה והמצוות

מבאר הרמח״ל שהאמצעי היחיד להגיע אל הדבקות הוא עמל התורה והמצוות. וכה דבריו: „והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה הם המצוות אשר ציוונו עליהן הא־ל יתברך שמו”. הדבקות אינה מושגת בהזיה או בהתבודדות ריקה, אלא דרך המעשה הקדוש. וכך מנה הרמח״ל את סדר העבודה:

• מקום ניסיון — העולם הזה נברא כזירת בחירה, שבה האדם קונה את שלמותו במו ידיו ובזכות עמלו, ולא כמתנת חינם המביישת.
• איזון בין החומר לרוח — האדם „מונח בין השלמות והחסרון”, ובידו הבחירה למשוך עצמו כלפי מעלה.
• שכר לפי מעשה — „לפום צערא אגרא” (אבות ה׳:כ״ג), וככל שהעמל גדול כן גדלה הדבקות.

„מה חובתי בעולמי” — שאלה יומיומית

גדולתו של הרמח״ל שאין הוא מסתפק בהגדרה תיאורטית. הוא דורש מן האדם שהבירור הזה ילווה אותו בכל שעה. כותב הוא בהמשך: „ראוי לו שישים עיניו ולבו על דרכיו לשקול כל פעולותיו במאזני השכל”. השאלה „מה חובתי בעולמי” אינה נשאלת פעם אחת בחיים אלא בכל בוקר מחדש — האם היום שעבר קירב אותי אל הדבקות או הרחיק אותי ממנה.

„כי כל אלו העניינים והתענוגים אינם התכלית, אלא הבל נדף ותוהו נמרץ, אם התכלית של האדם בזה העולם יילקח בחשבון”.

הדרכה מעשית

כיצד ממירים את היסוד הגבוה הזה למעשה בחיי היום־יום? הנה כמה נקודות עבודה על פי דרך הרמח״ל:

• קביעת רגע התבוננות — הקדשת דקות מדי יום לשאלה הפשוטה: „לשם מה נבראתי, והאם פעולותיי היום כוונו לתכלית”.
• מדידת ההנאות — לבחון כל תענוג גשמי: האם הוא כלי המסייע לעבודת ה׳, או שהוא מטרה לעצמו המושכת אל התוהו.
• חיזוק בלימוד — קביעת עיתים לתורה, שכן היא האמצעי המרכזי לדבקות, כדברי הזוהר „אורייתא וקוב״ה חד הוא”.
• ראיית המצווה כדבקות — לזכור בשעת קיום המצווה שאין זו רק חובה, אלא רגע של חיבור ממשי אל הבורא.

סיכום

„מסילת ישרים” מלמד אותנו שהחיים אינם צירוף מקרים של מעשים, אלא מסע מכוון אל מחוז אחד — הדבקות בה׳. משעה שהאדם מברר לעצמו ש„לא נברא אלא להתענג על ה׳”, מקבלים כל מעשיו ומידותיו משמעות חדשה. זהו סוד השמחה של עובד ה׳ האמיתי: הוא יודע לאן פניו מועדות, וכל צעד בעולם הזה הוא לבנה בבניין הנצח.