שתי בחינות בטעם השבת: זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים

השומר את השבת מוצא בתוכה שני יסודות רוחניים גדולים, ושניהם מפורשים בלשון התורה עצמה. בעשרת הדיברות שבספר שמות נאמר "זכור את יום השבת לקדשו", והטעם הניתן שם הוא הבריאה: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ". ואילו בעשרת הדיברות שבספר דברים נאמר "שמור את יום השבת לקדשו", והטעם שם הוא יציאת מצרים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". שני הטעמים הללו אינם סותרים, אלא משלימים זה את זה ומאירים שני פנים של אותה מצווה.

השבת כעדות על בורא העולם

הטעם הראשון מעמיד את האדם מול שאלת היסוד של כל אמונה: מי ברא את העולם. כאשר היהודי שובת ביום השביעי, הוא מעיד בכל ישותו שהעולם אינו קדמון ואינו מקרה, אלא נברא בכוונה על ידי בורא. השביתה ביום השביעי אינה רק מנוחה גופנית, אלא הכרזה שבעל הבית קיים. כשם שהקדוש ברוך הוא ברא בששה ימים ושבת בשביעי, כך מצטרף האדם אל סדר זה ומקבל עליו את מלכות שמים. בכך הופכת השבת לאות בין הקדוש ברוך הוא לישראל, עדות חיה ומתמשכת על מעשה בראשית.

יש בעניין זה עומק נוסף. עבודת האדם בששת ימי המעשה עלולה להטעות אותו לחשוב שכוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה. בא יום השבת ומפסיק את מרוצת היצירה, ומלמד את האדם שאין הוא אדון העולם אלא שותף ועובד. ההימנעות ממלאכה היא ביטוי של ענווה ושל אמונה — האדם מסוגל לעצור, משום שאינו תלוי במעשי ידיו אלא בהשגחת בוראו.

השבת כעדות על הגאולה

הטעם השני מוסיף ממד של חירות. העבד אינו בן חורין לנוח; זמנו אינו שלו אלא של אדונו. כשנצטוו ישראל לשבות, ואף להעניק מנוחה לעבד ולאמה ולגר, התגלה שהם בני חורין. השביתה היא סימן החירות, ולכן נקשרה ביציאת מצרים. היהודי השובת בשבת מעיד שהוא משוחרר משעבוד החומר ומשעבוד הזמן, ושיש בכוחו להתעלות מעל צרכי הקיום היומיומיים.

חיבור שני הטעמים מלמד יסוד גדול: האמונה בבריאה והאמונה בגאולה הן שתי פנים של אותה הכרה. הבורא את העולם הוא הגואל את עמו, וההשגחה שיצרה את הטבע היא אותה השגחה שהוציאה את ישראל ממצרים. השבת מחברת בין הכלל הקוסמי לפרט ההיסטורי, בין בריאת היקום לגורל האומה.

זכור ושמור בדיבור אחד

חכמים עמדו על כך ש"זכור" ו"שמור" נאמרו, כלשונם, בדיבור אחד. "זכור" מורה על הצד החיובי של השבת — קידושה במעשה, בקידוש על היין, בכבוד ובעונג. "שמור" מורה על הצד של ההימנעות — ההישמרות מן המלאכות האסורות. שני אלה כרוכים יחד, כגוף ונשמה. אין קדושת השבת מתקיימת בהימנעות בלבד ללא תוכן חיובי, ואין היא מתקיימת בעונג בלבד ללא גדרי ההלכה השומרים עליה.

מתוך כך מובן מדוע השבת היא מן היסודות המרכזיים של האמונה. אין היא רק יום מנוחה, אלא הצהרה כפולה ומתמשכת: על בורא שברא, ועל גואל שגאל. בכל שבת ושבת חוזר היהודי ומאשר את שתי האמונות הללו, ומעמיד אותן בלב חייו.