פקודי — חשבון מדויק של הקודש

פרשת פקודי פותחת בחשבון מדוקדק של כל החומרים שנתרמו למשכן: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" (שמות לח, כא). משה, נאמן ה' בכל ביתו, מוסר דין וחשבון מלא על כל ככר זהב וכסף ונחושת. חז"ל למדו מכאן שגם הגדול והנאמן ביותר צריך לתת חשבון על כספי ציבור.

למעלה מכל חשד

מדרש חז"ל מספר שהיו מישראל שרמזו על משה כביכול בנוגע לכספי המשכן. לכן עמד ומסר חשבון מפורש. הנהגה ישרה אינה מסתפקת בכך שהיא נקייה, אלא דואגת להיראות נקייה. "וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" — צריך אדם לצאת ידי שמים וידי הבריות כאחד.

כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה (שמות לט, מב)

וירא משה את כל המלאכה

בסיום מתואר שמשה רואה את כל המלאכה, וכי עשו אותה כאשר ציווה ה', ויברך אותם. רש"י מביא שאמר להם: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם". ברכת המנהיג לעמו על עמלם, ההכרה בעבודתם — אף היא חלק מבניין הקודש.

וכשהושלם הכל, ירד ענן ה' ומילא את המשכן: "כְּבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לד). ספר שמות, שפתח בשעבוד ובחושך, נחתם בהשראת שכינה ובאור. זהו מסע העם: מן הבור אל הבית, מן הגלות אל הקרבה.