מצוות תקיעת שופר בראש השנה: עיקר המצווה, סדר התקיעות וכוונת הלב

מצוות עשה מן התורה לשמוע קול שופר ביום ראש השנה, שנאמר "יום תרועה יהיה לכם". עיקר המצווה אינה בתקיעה עצמה אלא בשמיעת הקול, ולכן המברך מברך "לשמוע קול שופר" ולא "לתקוע". התוקע מוציא את הציבור ידי חובתם, וכל השומעים יוצאים בשמיעתם כאשר מתקיימים תנאי המצווה.

עיקר המצווה: שמיעה ולא תקיעה

הפוסקים הדגישו שהחיוב הוא על השומע לשמוע את הקול היוצא מן השופר עצמו, ולא קול הברה או הד. לפיכך אם שמע קול שופר דרך מכשיר חשמלי או הקלטה — אינו יוצא, משום שאין זה קול השופר ממש. כמו כן יש לשמוע את תחילת הקול וסופו, ולכוון שיוצאים בו ידי חובת המצווה.

• המצווה היא ביום, ולא בלילה.
• צריך לשמוע את עיקר הקול מן השופר עצמו.
• השומע והתוקע צריכים שניהם לכוון — התוקע להוציא, והשומע לצאת.

סוגי הקולות: תקיעה, שברים ותרועה

שלושה סוגי קולות נזכרו במצווה: תקיעה — קול פשוט וארוך; תרועה — קול מקוטע; ושברים — קולות בינוניים. נחלקו הראשונים בהבנת "תרועה" שבתורה — האם היא יללה (תרועה שלנו), גניחה (שברים), או שילוב של שתיהן. כדי לצאת ידי כל הדעות תיקנו לתקוע את כל הצירופים: תשר"ת (תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה), תש"ת (תקיעה-שברים-תקיעה), ותר"ת (תקיעה-תרועה-תקיעה).

מספר הקולות וסדר התקיעות

מעיקר הדין כדי לצאת ידי חובת התורה די במספר מצומצם של קולות, אולם נהגו לתקוע שלושים קולות לפני תפילת מוסף ("תקיעות דמיושב"), ועוד קולות במהלך תפילת מוסף ולאחריה, עד שמשלימים מאה קולות כמנהג. סדר זה נועד לכלול את כל הצירופים ולהדר במצווה בשלמותה.

• תקיעות דמיושב — לפני מוסף, כדי לזכות בהן את כל הציבור.
• תקיעות שעל סדר הברכות — מלכויות, זכרונות ושופרות.
• השלמת מאה הקולות לפי המנהג בסיום התפילה.

הפסקה ודיבור בין הברכה לתקיעות

לאחר שבירך התוקע "לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו", אסור להפסיק בדיבור עד גמר התקיעות, וכל דיבור שאינו מענייני התקיעות נחשב הפסק. אם הפסיק בדבר שאינו מצורכי התקיעה לפני שהתחיל — צריך לחזור ולברך. נהגו שגם הציבור נזהר שלא לדבר עד תום כל מאה הקולות.

כוונת הלב בקול השופר

הראשונים והאחרונים עמדו על עומק כוונת השופר: הוא קורא לאדם להתעורר מתרדמת השגרה ולשוב בתשובה, כדברי הרמב"ם שאף שתקיעת שופר גזירת הכתוב היא, יש בה רמז — "עורו ישנים משנתכם". יש המכוונים בקול הפשוט למלכות שמים, ובקול השבור והמקוטע לשבירת הלב ולבכי שלפני המלך. כוונה זו מרוממת את קיום המצווה מעבר לעצם השמיעה.

מי שאינו יכול לבוא לבית הכנסת

חולה או מי שאינו יכול להגיע לבית הכנסת — ראוי שישתדלו להביא לו אדם הבקי שיתקע לפניו, ובלבד שהתוקע יכוון להוציאו והוא יכוון לצאת. אישה אינה חייבת במצווה שהזמן גרמא זו, ובמנהגי אשכנז נהגו שנשים מקיימות אותה כרשות; ובמנהגי הספרדים יש שהקלו יותר ויש שהחמירו, וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו.

קול השופר הוא מן הקולות הגדולים של ימי הדין, המעורר את הלב לתשובה ולקבלת עול מלכות שמים. הזהירות בתנאי המצווה — שמיעת הקול עצמו, כוונת השומע, וההידור בכל הצירופים — היא שמשלימה את קיומה כראוי. למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.