מצוות מינוי דיינים והעמדת בית דין

מצוות עשה מן התורה היא להעמיד שופטים ושוטרים בכל עיר ועיר, כמו שנאמר "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". מצווה זו היא יסוד קיומה של חברה מתוקנת, שכן בלי בתי דין הפוסקים על פי הצדק היה כל אדם בולע את חברו, וכלשון חז"ל: אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו.

מספר הדיינים בכל דין

התורה קבעה הרכבים שונים של בתי דין לפי חומרת הדבר הנדון. הסנהדרין הגדולה מנתה שבעים ואחד דיינים, וישבה בלשכת הגזית. הסנהדרין הקטנה מנתה עשרים ושלושה דיינים, ודנה דיני נפשות. דיני ממונות נדונים בבית דין של שלושה דיינים. במקרים מסוימים, כגון הודאות והלוואות, יחיד מומחה יכול לדון, אך אין זה הדרך הראויה לכתחילה.

תנאי כשרות הדיין

לא כל אדם ראוי להתמנות לדיין. הרמב"ם מנה תכונות שצריכות להיות בדיין, ובכללן חכמה ביראת ה'. כלל הדברים שהדיין צריך להיות בעל חכמה בתורה ובידיעת ההלכה, וכן בעל מידות טובות: ירא שמים, מואס בבצע, אוהב את האמת ושונא את העוול.

• חכמה וידיעת ההלכה הנוגעת לדין שלפניו.
• יראת שמים שתמנע ממנו להטות משפט.
• מיאוס בממון ובשוחד.
• אהבת האמת ושנאת העוולה.
• שם טוב ומעשים נאים בעיני הבריות.

פסולים לדון

יש פסולים מן התורה לשמש כדיינים, כגון פסולי עדות, שכל הפסול להעיד פסול לדון. כן הקרובים זה לזה פסולים לישב יחד בדין, וכן קרובי בעלי הדין פסולים לדון להם. דיין שיש לו נגיעה אישית בתוצאות הדין, או שיש בינו לבין אחד הצדדים אהבה יתרה או שנאה, אינו ראוי לישב באותו דין.

אחריות הציבור והמינוי

חובת המינוי מוטלת על הציבור. כל קהילה חייבת לדאוג שיהיו בה דיינים הגונים שיוכלו לברר את דיני בני העיר. מינוי דיין שאינו הגון, או שמונה מחמת קרבה או ממון ולא מחמת חכמתו, הוא עוול חמור, וכתבו הפוסקים שהממנה דיין שאינו הגון כאילו נטע אשרה בישראל.

בית דין בזמן הזה

בזמן הזה אין לנו דיינים סמוכים בסמיכת משה רבנו, ולכן רוב הדינים נדונים מדין שליחותייהו — שאנו דנים מכוח שליחות הדיינים הקדמונים, בעיקר בדינים המצויים והשכיחים. לכן בתי הדין בזמן הזה דנים בדיני ממונות שהם שכיחים, אך לא בקנסות ובדינים שאינם שכיחים, שאלו צריכים דיינים סמוכים.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.