מגילת איכה והקינות: ביטוי האבל על חורבן ירושלים

מגילת איכה היא אחת מחמש המגילות, וקריאתה בליל תשעה באב היא ממוקדי היום. המגילה, המיוחסת על פי המסורת לירמיהו הנביא, מתארת בקינות נוקבות את חורבן ירושלים, את חורבן בית המקדש הראשון ואת סבל העם בעת החורבן ולאחריו. שמה של המגילה נלקח ממילתה הפותחת, "איכה", קריאת תמיהה וכאב על שינוי המצב מגדולה לשפלות.

מבנה המגילה

מגילת איכה בנויה מחמישה פרקים, וארבעה מהם בנויים בסדר האלפביתי, אקרוסטיכון על פי אותיות האלף בית. בפרקים הראשון, השני והרביעי כל פסוק פותח באות אחרת לפי הסדר, ובפרק השלישי, החמור שבכולם, כל שלושה פסוקים פותחים באותה אות, כך שיש שש ושלושים פסוקים. הפרק החמישי אינו בנוי אקרוסטיכון, אך גם בו עשרים ושניים פסוקים כמספר אותיות האלף בית.

המבנה האלפביתי מבטא, לפי המפרשים, את שלמות הצער, מאל"ף ועד תי"ו. כשם שחטאו ישראל בכל האותיות, מאל"ף ועד תי"ו, כך באה הפורענות בכל האותיות. בפרקים מסוימים מקדים פסוק הפותח באות פ"א לפסוק הפותח באות עי"ן, ויש בכך רמזים שהאריכו בהם חכמים.

תוכן המגילה

המגילה פותחת בתיאור ירושלים השוממה: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה". העיר שהיתה מלאה אדם יושבת עתה בודדה ושוממה. המגילה מתארת את הרעב הנורא שבעת המצור, את גלות העם, את חילול המקדש ואת הלעג של האויבים. לאורך הפרקים מתוודה העם על חטאיו ומכיר בכך שהפורענות באה בצדק, כלשון הכתוב: "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי".

אף על פי שהמגילה מלאה צער וכאב, יש בה גם נקודות של תקווה. בפרק השלישי מופיעים פסוקי נחמה: "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו, חדשים לבקרים רבה אמונתך". פסוקים אלו מלמדים כי גם בעומק החושך לא פסקו רחמי ה', ויש מקום לתקווה ולגאולה. נהוג לחזור על הפסוק האחרון של המגילה, "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם", בקול רם, כדי לסיים בדברי תפילה ובקשה.

הקינות

לאחר קריאת מגילת איכה, ובמיוחד בשחרית של תשעה באב, אומרים קינות. הקינות הן פיוטים שחיברו גדולי ישראל לאורך הדורות, ובהם מתואר החורבן וצרות נוספות שפקדו את עם ישראל. בין מחברי הקינות נמנים גדולי הפייטנים, ובהם רבי אלעזר הקליר. רבות מן הקינות עוסקות בחורבן הבית, ואחרות עוסקות בגזרות ובפרעות שבאו על ישראל בגלות, כגון גזרות הצלבנים.

המסר הרוחני

קריאת איכה ואמירת הקינות אינן רק תיאור היסטורי של אסון, אלא מסע רוחני. הן באות לעורר את הלב לחוש בחיסרון, להפנים את גודל האובדן של בית המקדש והשראת השכינה, ולעורר געגוע אמיתי לבניין. דרך הביטוי הרגשי הנוקב, מתעורר האדם להבין מה איבד עם ישראל בחורבן, ומתוך כך מתחזקת התפילה לשיבת ציון ולבניין המקדש במהרה בימינו.