מאכלי גויים: דין בישול עכו"ם, פת ושמן בהלכות כשרות

מלבד איסורי המאכלות שמן התורה, גזרו חכמים גזירות מיוחדות על מאכלים שבושלו או נעשו בידי גוי, אף שכל מרכיביהם כשרים. עיקר הטעם לגזירות אלו הוא ריחוק וחשש קירוב הדעת והתבוללות. הגזירה המרכזית היא 'בישולי עכו"ם', וכן גזרו על פת ועל דברים נוספים, ולכל אחת פרטים והיתרים.

בישולי גויים

חכמים אסרו לאכול מאכל שבושל כולו בידי גוי, אף שהמאכל כשר וכליו כשרים. אולם הגזירה לא חלה על כל מאכל, אלא רק על מאכל שמתקיימים בו שני תנאים: שאינו נאכל כמות שהוא חי, ושהוא 'עולה על שולחן מלכים' להגישו בסעודה חשובה. מאכל הנאכל חי, או מאכל פשוט שאינו מכובד, אינו בכלל הגזירה.

דרך ההיתר בבישול

הדרך להתיר בישול הנעשה בידי גוי היא השתתפות ישראל בבישול. לדעת מנהג אשכנז די בכך שישראל הדליק את האש או הגביר אותה, ואז המאכל מותר אף שהגוי בישל בפועל. לדעת מרן ומנהג ספרד צריך שישראל יניח את הקדרה על האש או יסייע בגוף הבישול עצמו, ולא די בהדלקת האש לבדה. זהו הבדל מעשי חשוב בין העדות.

• מאכל הנאכל חי כמות שהוא — אינו בכלל גזירת בישולי גויים.
• מאכל שאינו חשוב להגשה בסעודה מכובדת — אף הוא מותר.
• בני אשכנז מקילים שהדלקת האש בידי ישראל מתירה את הבישול.
• בני ספרד מצריכים השתתפות ישראל בגוף הבישול, ולא רק בהבערת האש.

פת של גויים

חכמים גזרו אף על פת שנאפתה בידי גוי. עם זאת, מאחר שהפת מצויה ונצרכת לרבים, נהגו להקל בפת של נחתום, כלומר אופה מקצועי, במקום שאין פת ישראל מצויה. בפת של בעל הבית גוי החמירו יותר. ויש בכך הבדלי מנהגים, ויש המהדרים לאכול רק פת ישראל אף בפת נחתום.

חלב, שמן וגבינה

גזרו חכמים אף על חלב שנחלב בידי גוי בלא השגחת ישראל, מחשש שמא עירב בו חלב טמא, וזהו דין 'חלב עכו"ם'. בדורנו נחלקו הפוסקים אם פיקוח ממשלתי נחשב כהשגחה המתירה, ורבים מהדרים בחלב ישראל. כן גזרו על גבינות גויים מטעמים מיוחדים. השמן הותר בימי חכמים מגזירתו, ולמדים מכך שיש גזירות שבטלו ויש שנשארו במקומן.

גזירות אלו תלויות בפרטים רבים ובהבדלי מנהגים בין אשכנז לספרד, ובמיוחד בשאלות מודרניות של מפעלים ופיקוח ממשלתי. אין להכריע בהן מסברה, ובמיוחד בכל הנוגע למוצרים מתועשים. למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.