ימי בין המצרים — שלושת השבועות של אבל הדורות

בלוח השנה היהודי קבועה תקופה של אבל לאומי הנמשכת שלושה שבועות, מצום שבעה עשר בתמוז ועד צום תשעה באב. תקופה זו מכונה "בין המצרים" או "שלושת השבועות", והיא מוקדשת לאבל על חורבן שני בתי המקדש ועל הצרות שפקדו את עם ישראל לאורך הדורות. הבנת אופי התקופה ומנהגיה מסייעת לחוות אותה כראוי.

הצומות הפותחים והחותמים את התקופה

התקופה נפתחת בצום שבעה עשר בתמוז, יום שבמסורת אירעו בו כמה אירועים קשים, ובהם הבקעת חומות ירושלים בימי החורבן. היא מסתיימת בתשעה באב, היום העצוב ביותר בלוח השנה, שבו לפי המסורת חרבו שני בתי המקדש. בין שני הצומות נמתחים שלושת השבועות, ובהם מתעצמת אווירת האבל ככל שמתקרבים אל תשעה באב. שני הצומות הללו הם מן הצומות שנקבעו לזכר החורבן.

מנהגי האבלות ההולכים ומחמירים

בכל ימי בין המצרים נוהגים מנהגי אבל, ובהם הימנעות מעריכת חתונות ומשמיעת כלי שיר לשמחה. רבים נמנעים בתקופה זו מלברך ברכה על דבר חדש ומלהיכנס לסכנה מיותרת. ככל שמתקרבים אל הצום מחמירים יותר במנהגי האבלות. בתקופה המכונה "תשעת הימים", מראש חודש אב ועד התענית, נהוג למעט בשמחה ובבשר וביין, ולהימנע מכביסה ומרחיצה של תענוג, כדרכי אבלות. הקהילות חלוקות בפרטי המנהגים, וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו.

השבת שלפני תשעה באב נקראת "שבת חזון", על שם ההפטרה הפותחת ב"חזון ישעיהו", שבה מתאר הנביא את מצבו הרוחני הקשה של העם לפני החורבן. גם ההפטרות בשבתות הקודמות לתשעה באב עוסקות בתוכחה ובנבואות הפורענות, כהכנה ליום הצום.

מן האבל אל הנחמה

אף שתקופת בין המצרים שרויה כולה באבל, מטרתה אינה ייאוש אלא התעוררות. חכמים לימדו שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו, ובכך הופכת האבלות על העבר לאחריות על ההווה. האבל על החורבן בא לעורר את הלב לחפש את שורשי החורבן ולתקנם, ובמסורת נאמר שבית המקדש השני חרב בעוון שנאת חינם, ולפיכך תיקון התקופה הוא הרבייה באהבת חינם ובאחדות.

חשוב לדעת שמיד לאחר תשעה באב פותחות שבתות הנחמה, שבע שבתות שבהן קוראים הפטרות של נחמה מספר ישעיהו, הפותחות ב"נחמו נחמו עמי". מבנה זה מלמד יסוד עמוק באמונה: אחרי האבל באה הנחמה, ומתוך השפל צומחת תקווה לגאולה ולבניין מחדש. כך מקבלים ימי בין המצרים את מקומם כתקופה של חשבון נפש לאומי המכוונת אל תיקון ואל תקווה.